אנחנו נמצאים בפתחו של חודש קריטי לנבחרת ישראל בקרב על העלייה למונדיאל. המשחק מול נבחרת יוון נמצא ממש מעבר לפינה וזה הזמן לבחון האם דרור קשטן הוא האיש הנכון לעמוד בראש הנבחרת הלאומית.
קשטן הוא מאמן מעוטר, ללא ספק. ואולם, הוא עדיין לא מצליח להביא את ההצלחות המוכחות שלו לנבחרת. כנראה שמה שהתאים להפועל ת"א במסע האירופי המוצלח שלהם – פשוט לא מתאים לנבחרת.
לקשטן כנראה לא מתאים לקבל את הביקורת שמקבל נציג ציבור (וכמאמן נבחרת, הוא אכן אחד כזה). חובתו של המאמן הלאומי לספק הישגים, או לפחות הסברים לחשיבתו ולדרכו – גם אם זה לא מתאים לו כל כך והוא לא אוהב את זה. קשטן מאמין שמדובר בניסיון של התקשורת לשים לנבחרת מקל בגלגלים, וגם אם זה נכון, עדיין – המאמן מקבל את כספיו מהציבור, והוא חייב לו תשובות.
קשטן הוא כמובן השם הראשון שקופץ לראש כשחושבים על מאמן קבוצה מצליח שהפך למאמן נבחרת אפור – אך לא חסרים דוגמאות כאלה באירופה וגם בארץ.
שלמה שרף, חברו של קשטן מכפ"ס, היה מאמן מאוד מוערך בנבחרת ישראל אך לאחר שעבר למכבי ת"א הרס את כל המוניטין שהיה לו בזכות תקר תקשורתי עם הכוכב שלו, אבי נמני. בהמשך הגיע לתקופה קצרצרה בהפועל ב"ש ועזב, לא לפני שהצהיר כי יש להחליף שמונה שחקנים בקבוצה. שזו, כמובן, חשיבה מובהקת של מאמן נבחרת.
אגב רצון להחלפת שחקנים - גם מורו ורבו של שרף, עמנואל שפר, עשה את אותה הטעות ולאחר ההצלחה הכבירה עם נבחרת ישראל עמה הגיע למונדיאל, נכשל שפר בבית"ר ירושלים שם רצה להחליף שחקנים.
לא רק המנטליות של החלפת השחקנים "תוקעת" את המאמנים. סדרי העדיפויות משתנים ובמידה והמאמן נמצא במדינת האם שלו הוא נתון ללחצי דעת הקהל והתקשורת ואינו יכול לעבוד בו זמנית גם במועדון ובנבחרת. בשורה התחתונה – זה לא עובד.
אם זה עובד בעולם, אין סיבה שזה לא יעבוד כאן
דוגמה אירופית עכשווית להבדלים בין מאמני קבוצות לנבחרות ניתן למצוא אצל חוס הידינק, מאמן צ'לסי ונבחרת רוסיה. להידינק ניתנו ימי חסד בסטמפורד ברידג', יש לו קרדיט פתוח במוסקבה, בקוריאה (בזכות אליפות העולם ב-2002), באוסטרליה (בזכות מונדיאל 2006) ועדיין – במועדונים בארץ מוצאו, הולנד, לא הרשים במיוחד.
ובכלל, לא חסרות דוגמאות למאמנים שכשלו במעבר מנבחרת מצליחה לקבוצה גדולה. ג'ק מנסל – זוכרים? ודאי שלא. אחד המאמנים הזרים המצליחים ביותר שאימנו את הנבחרת. לאחר מכן עבר לאמן את מכבי חיפה אך שם הג'נטלמן האנגלי כבר לא הצליח להביא תוצאות – והניסיון שהצליח בנבחרת, להחדיר סגנון משחק חדש ומהיר, כשל.
וויטק לאזארק הגיע עם נבחרת פולין למקום השלישי בעולם אך לבסוף הידרדר לאימון הפועל כפ"ס וטייבה (כולל ירידה בלתי נמנעת). אני זוכר שהגעתי לאימון של כפ"ס בראשותו ולמדתי ממנו הרבה – כאב לי מאוד לראות את סוף דרכו בטייבה ממנה פוטר בצורה מביישת.
נבחרת צ'כיה הגיע עם המאמן דושן אוהרין למקום השלישי באליפות אירופה אך במכבי חיפה הוא לא כל כך הצליח, בלשון המעטה ועזב כלעומת שבא עוד באמצע העונה. אני יכול להמשיך בלי סוף עם הדוגמאות: סוון אריקסון, סקולארי, קרלוס פרירה, רודי פלר, ברטי פוגטס, , ג'רארד הוייה, טראפוטוני ועוד.
צריך להבין שהצד המנטלי הוא החלק העיקר בו המאמן צריך לעשות את השינוי בין המשרות. כללי המשחק של מאמן במועדון שונים בכל הקטגוריות: ניהול, חשיפה, תקשורת, מתקנים ותנאי אימון – והכי חשוב, המאמן חייב ללמוד לחיות עם השחקנים שבחר מכיוון שהוא לא יכול להחליף אותם כראות עיניו.
אולי, לאור הטרנד הקיים גם ככה בארץ, כדאי להצמיד לכל מאמן גם קואוצ'ר. המשחק מול יוון הוא מעל לכל וצריך לעשות הכל כדי לצלוח אותו בהתאם. הרי כתוב "משנכנס אדר מרבים בשמחה" – אולי הכוונה שננצח את היוונים. אמנם זה יותר חנוכה מאשר פורים, אבל עדיין – אמן.