אייל לחמן (צילום: עודד קרני)
אייל לחמן. כיום מאמן את בני סכנין | צילום: עודד קרני

המאמן הנוכחי נחשב לשק החבטות הגדול ביותר וגם בארץ וגם בעולם, זילות התפקיד הפכה להיות ממש בלתי נסבלת. מאמנים מפוטרים, האוהדים מקללים אותם ולעיתים זה גם מגיע לעימותים פיזיים. אי אפשר לתאר מצב דומה אצל עורך דין או רופא, שמידי יום מגיע לעשות את עבודתו ונתקל בגידופים חוזרים ונשנים על ידי אנשים, שגם אינם מהמקצוע.

אני לא נגד החלפת מאמן, אבל בבחירת המאמן, חשוב לנתח באמת את מי להביא ומה המאמן החדש יכול להביא לקבוצה. אני בעד לבחון את המאמן הבא מהיבטים רחבים כמו מה היו הישיגיו בתקופה האחרונה (נניח בחמש השנים האחרונות), מה יכולת ההסתגלות שלו למקומות שאליהם הוא הגיע, האם המאמן הטביע חותמו כשבא למקום החדש ומה עשה שם. האם מבחינה מנטלית המאמן החדש יכול להוביל את הקבוצה מבירה עמיקתה – לאיגרה רמה? החלטתי לנתח את המקרים של אייל לחמן, פרדי דוד ומישל דיין כדי למצוא תשובות לסוגיה.

בדקתי אחורנית ומצאתי שאייל לחמן כבר תקופה ארוכה לא סיים עונה בקבוצה בה החל. בעונת 2005/6 הוא לא אימן, אח"כ עבר להפועל פ"ת וירד עימה ליגה תוך כדי ריבים עם השחקנים (טענה לעימותים פיזיים עם עמרי קנדה), את עונת 2007/8 החל בהפועל עכו (עד המחזור ה-14), נח חצי שנה ואז מצא את מקומו בגאנה. משום מה אחרי תקופה קצרה במולדת שמספקת כדורגל נפלא ושחקנים נהדרים לעולם החליט לחזור הביתה למכבי הרצליה ולאחר שמונה מחזורים (עם תוצאות לא בשמיים), שוב עזב. הרצליה עדיין ממשיכה להוציא תוצאות לא טובות, אחרי שהביאה את שמעון הדרי, מאמן שעזב את אחי נצרת אחרי שהקבוצה גם היא לא הרשימה. אז למה לחמן חזר לליגת העל? בעלי העניין בסכנין, אמרו שלחמן היה ברירת מחדל. אז אם ככה, למה שהמאמן יחתום?

פסיכולוג ספורט מדופלם אולי יכול להסביר את הסינדרום ההשלכות והתוצאות בעקבות כל העובדות האלה. אני גורס שמי שלא מקצועיים אלה הבעלים ויועציהם שאינם עושים שעורי בית ומתייחסים להרבה פרמטרים חשובים בבחירת כוח אדם. אריאל שיימן כבר הלך לגרפולוג לקבל עזרה, יכול להיות שגם הגרפולוג שלו לא כל כך פגע.

מישל דיין הוא עוד סיפור מעניין של שחקן עבר נפלא שהיה סמל במועדון הפועל ירושלים. אבל מה לעשות שמאמן זה מקצוע אחר משחקן. ב-2005/06 אימן באשקלון אבל עזב הועזב כתוצאה ממה שכונה על ידו "אוירת כדורגל בלתי נסבלת". בדצמבר 2006 חזר להפועל ירושלים להציל את הקבוצה שנפרדה מסמל אחר, פחות מפורסם מדיין, יאיר אסייג, אבל לא סיים שם את העונה. בתחילת 2007/08 אימן בבני לוד וגם שם נפרדו דרכיהם מהר מאד כתוצאה מתוצאות לא טובות. בתחילת העונה עלה דיין לליגת העל כשהצטרף לקרית שמונה, אבל אחרי 11 מחזורים וכמה תוצאות לא משכנעות, פוטר. דיין קיבל "גיבוי מלא" מההנהלה, אבל ראו איזה פלא, נפרדו הדרכים. גם כאן אני משאיר לפסיכולוג הספורט את הפתרונות וההסברים למה שקורה.

מישל דיין (צילום: עודד קרני)
מישל דיין. הקורבן האחרון | צילום: עודד קרני

עם פרדי דוד היה הסיפור העצוב והאפיזודות עם מכבי הרצליה. אפילו הבאת הקבוצה לגמר הגביע ב-2005 לא הקנתה לו חוזה ארוך טווח אצל שיימן והוא ישב בביתו שני מחזורים עד שמרקו בלבול עזב את הרצליה ובמקומו הוחזר פרדי דוד.

המסקנה המרכזית שלי זה שניהול לא מקצועי של אנשים לא מקצוענים, גורם לבחירת מאמן על פי קריטריונים לא נכונים. אז מה צריך לעשות בכדי לשנות את זה:

מבחינת המנהלים, הם צריכים לעשות חושבים לפני בחירת המאמן; לא לקחת מאמנים שבשנים האחרונות לא סיימו עונה מלאה, לא לתת לשחקנים להיות חלק מכריע בהחלטה על זהות המאמן, להחתים על סעיפי הארכת חוזה עפ"י הצלחות (אליפות, גביע, אירופה, שילוב צעירים).

פרדי דוד (צילום: עודד קרני)
פרדי דויד. עובר ושב בהרצליה | צילום: עודד קרני

רצוי לעשות גם סקאוטינג למאמנים. סקאוטינג זו לא רק מילת כבוד לשחקן עבר. זוהי מיומנות נרכשת שמטובלת ביכולות אישים לאתר איכויות ונקודות תורפה אצל קולגות. לכל מועדון בליגת העל שלנו יש שחקני עבר גדולים, סמלים של מועדון שיכולים ולעזור. למשל יוחנן וולך או אהרלה גרשגורן במכבי חיפה, ארצי בן יעקב ואודי רובוביץ', בבית"ר ירושלים, או יעקב אקהויז, יעקב רחמינוביץ' או אריה בז'רנו בהפועל תל אביב. כולם שחקני עבר שהמועדון יקר להם אבל אין להם יומרות לאמן את הקבוצה, או להכשיל את צוות האימון הנוכחי.

היום זה מאד סקסי לקחת קואוצ'רים שיעשו עבודה אישית עם מנהלים ומקבלי החלטות. עסקי הכדורגל זה עסק עם הרבה מאד פרמטרים, אז למה לא לקחת קואוצ'רים מדופלמים, שחקני עבר שהיו מאמנים בעבר וטובת הקבוצה והעסק לנגד עיניהם. גם לי יש מודל לעזור לאותם מקבלי החלטות להביא את האיש הנכון, למקום הנכון, בזמן הנכון. לא כעוד קלישאה אלא עם הצלחות מוכחות בשטח.