רובכם בוודאי זוכרים את היום הראשון בכיתה א', היכן בדיוק הייתם כששמעתם על רצח רבין וגם את משחק הכדורגל הראשון בחייכם. הרגע בו עליתם לראשונה ליציע, ראיתם את כר הדשא הירוק (ברוב המגרשים), את הקהל הצבעוני והשחקנים המתחממים. יש מעט מאוד "פעמים ראשונות" שאנו זוכרים בימי חיינו. הרגעים המרגשים, המלהיבים, המיוחדים והנדירים. כזה יהיה הרגע בו תגיעו למשחק הראשון בחייכם בפלייאוף של קיזוז הנקודות.

צריך להכיר במציאות. לא רק הקבוצות סובלות, לא רק להן חותכים את הנקודות בחצי ומעגלים את החצאים כלפי מעלה. גם אנו, האוהדים, נהפוך קורבן בהמצאה האווילית וחסרת הספורטיביות הזו, וכדי שאף אחד לא יגיד שהוא לא הגיע מוכן - לפניכם סיפור אישי דמיוני, שלא אופתע אם יום אחד גם יהפוך למציאות.

שבת אחה"צ. משחק בית ראשון בפלייאוף. נכנסתי לרכב בדרך לבלומפילד, ההגה שלי כבר מכיר בעל פה את הדרך אחרי כל כך הרבה שנים כמנוי. הנה הוא פונה אוטומטית שמאלה לאיילון, אני רק צריך ללחוץ על הגז. אבל רגע, מה זה? אני זוכר שהיו ארבעה נתיבים בכביש - למה נשארו רק שניים? ההגה הסתכל עליי בחוסר אונים, "אין לי מושג מה קורה פה", משכתי בכתפיי.

יצאתי כדרכי בקודש במחלף קיבוץ גלויות ועברתי כרגיל מצדו השמאלי של העץ. כבר אי אפשר עם כל האמונות הטפלות האלה. אבל רגע, מה קרה לעץ? מי כרת מחצית ממנו? הפעם ההגה כבר הסתכל עליי בזעם, כאילו מאשים אותי בכל האירועים המוזרים האלה. "מה אתה רוצה ממני? אני בשוק בדיוק כמוך", אני אומר לו, "אל תוציא הגה ותמשיך לנסוע כרגיל".

האוהדים. גם להם לוקחים חלק גדול (רועי גלדסטון) (צילום: מערכת ONE)
האוהדים. גם להם לוקחים חלק גדול (רועי גלדסטון) | צילום: מערכת ONE

הגעתי לחניה הקבועה והתחלתי ללכת לכיוון האצטדיון, עמדתי בתור לשער 8 וכשהצגתי את המנוי לסדרן שמנקב, הוא אמר לי: "אתה לא יכול להיכנס לכאן". "מה זאת אומרת לא יכול? אני כבר שנים מנוי פה, אותה שורה, אותו כיסא". "כבר לא ידידי", הוא הפטיר, "בפלייאוף אתה יושב בשער 4". "שער 4? מה פתאום 4? זה בכלל מאחורי השער". "אין מה לעשות, אלה ההוראות - קיזוז, הכול נחתך בחצי".

חצי עץ.  (GettyImages) (צילום: מערכת ONE)
חצי עץ. (GettyImages) | צילום: מערכת ONE

בלית ברירה שמתי פעמיי לכיוון שער 4, היציע החדש שלי לפלייאוף. לצדי ראיתי שני אוהדים נלהבים עם כרטיסים ביד. "כמה עלה לכם כרטיס?", שאלתי אותם. "40 שקל, חצי מחיר, חבל על הזמן. סוף סוף הורידו מחירים, איפה הם היו כל השנה? חבל שנזכרים רק בפלייאוף", ענה לי אחד מהם בחיוך. פתאום נפל לי האסימון. קיזוז. הכול התחיל להתבהר. שני הנתיבים, העץ הכרות, שער 8.

בתור פגשתי את ידידי היקר והשמן, זה שיושב כיסא לידי (ועל חצי מהכיסא שלי) ונותן לי להסדיר נשימה רק במחצית כשהוא יורד לקנות לו משהו לאכול. אבל רגע, איזה שמן ואיזה נעליים, רק לפני שבועיים הוא נראה כמו פעמיים ערן לוי היום בקושי בן לוז. זה כבר התחיל להיות מפחיד. הרגשתי כמו בחלום רע, חצי חלום ליתר דיוק.

יציעים ריקים. גם מול איסלנד? (קובי אליהו) (צילום: מערכת ONE)
מה לעזאזל אני עושה בשער 4? (קובי אליהו) | צילום: מערכת ONE

"מה זה אליהו? איך אתה כ"כ רזה?", נדהמתי. "קודם כל אל תקרא לי יותר אליהו, קיזזתי לאלי. וזה נכון, תוך שבועיים ירדתי מ-120 קילו ל-60 קילו בלבד". "אבל איך, אלי, איך"? הספיקה לו מלה אחת כדי שאבין.

במדרגות ליציע כבר חישבתי אוטומטית כמה זה שורה 22 וכיסא 12, אחרי הקיזוז, וראיתי בשורה 11 כיסא 6 את המושב שלי כבר ממתין לי פנוי. התחיל המשחק, אני רואה שמשחקים רק על חצי מגרש וששה שחקנים בכל קבוצה. "אלי, מה זה? שש על שש?" הזדעקתי, "תגיד לי, עוד לא הבנת את השיטה החדשה? הכול נחתך בחצי", הוא הסביר בחוסר סבלנות מופגן. "כן? אז איך אתה מסביר את זה שיש ששה שחקנים בהרכב ולא חמישה וחצי?" החלטתי להיות חכמולוג ולהקשות עליו. "כי אם יש חצי אז מעגלים כלפי מעלה", הוא נימק בידענות ראויה לשבח.

אבי לוזון (רועי גלדסטון) (צילום: מערכת ONE)
אבי לוזון. מעגלים כלפי מעלה (רועי גלדסטון) | צילום: מערכת ONE

במחצית ירדתי לקנות לי משהו לאכול. "מה זה? למה רק חצי פיתה עם חומוס? אין לך פיתה שלמה?", שאלתי את המוכר הצעיר שהגיש לי את חצי המנה המעליבה. הנער כבר פתח את הפה בניסיון להסביר, אבל עצרתי אותו בזמן. "אני יודע. קיזוז. טוב, תביא גם טרופית", חיככתי ידיים בהנאה. מה הוא יביא לי, חצי טרופית? הרי אי אפשר לחתוך אותה לשתיים. בהערכה הזו באמת צדקתי, אבל זה היה ממש לא נוח לשתות אותה עם חצי קש.

מה אני אגיד לכם. זה לא היה קל. כל שירי העידוד הופסקו באמצע, שיחקו רק מחצית ללא תוספת זמן, את השערים אחרי הקיזוז כבר היינו צריכים לחשב בטלפון נייד ותאמינו לי שזה ממש לא קשה לכבוש פנדל מחצי מרחק.

שני הצמיגים.  (GettyImages) (צילום: מערכת ONE)
שני הצמיגים. (GettyImages) | צילום: מערכת ONE

הייתי עייף, הראש כבר התפוצץ, רק רציתי להגיע לרכב, לחזור הביתה ולאכול ארוחה נורמאלית. בלי קיזוזים, בלי חיתוכים ובלי חצאים. אני מגיע לחנייה וחושכות עיניי - האוטו על בלוקים, שני גלגלים נגנבו. אני מסתכל על ההגה. "איך נתת לזה לקרות, לא יכולת לעצור בעדם?" הוא הביט בי בעיניים מושפלות, "מצטער. עשיתי הכול. אבל... קיזוז". לא נורא, חשבתי לעצמי, למשחק הבא בפלייאוף אני כבר אגיע באופנוע.

תפסתי מונית, חזרתי הביתה. אכלתי, התרחצתי והתיישבתי מול הטלוויזיה. רגע, יש עכשיו את השידור החוזר של המשחק בלופ של ערוץ 1, נזכרתי. מצויין, נראה את הגולים. תפסתי את השלט והתכוונתי לזפזפ לערוץ 11 ואז נזכרתי. 11 אחרי הקיזוז זה 5.5, מעגלים למעלה יוצא ערוץ 6. יאללה, נראה "ביפ".