צריך לשים לזה סוף. חד וחלק. לא יתכן שיו"ר ההתאחדות לכדורגל מקבל איומים על חייו וזה עובר לסדר היום ככה בלי שאף אחד מקים מהומה. ההפקרות של חיי אדם בספורט הישראלי גובלת בפשע, פשוט כך.
לפני קצת יותר משבוע אלמונים זרקו רימון הלם על ביתו של אלי טביב. הסיפור הזה עשה הרבה רעש בתקשורת אבל נכון לעכשיו אף אחד לא נתפס ומי שעשה זאת (גם אם כדי להפחיד או במטרה אחרת) עדיין מסתובב חופשי.
קללות, גידופים וזריקת רימון הם כבר חלק מהשגרה בכדורגל הישראלי. עכשיו מסתבר שאנשים מרשים לעצמם לאיים על חיים של בן אדם. למה? כי אולי הקבוצה של אותו אוהד נפגעה. לאן הגענו? האם שכחנו שמדובר בספורט? האם שכחנו שמדובר בענף שצריך לגרום לנו הנאה?
אז נכון, אנחנו האוהדים, שמחים בניצחונות ועצובים בהפסדים. אבל האם ההפסד של הקבוצה שלך הוא כל כך משמעותי שאתה מוכן לקחת חיים עבורו? אני חושב שהמטאפורות בשירי האוהדים כבר מיושמים בפועל כמעט הלכה למעשה.
אולי מישהו צריך להבחין בין הדברים. כשסלוגן השיר אומר "עד המוות הפועל" או "מכבי בדם" זו מטאפורה ואין צורך ליישם את זה באמת.
תסלחו לי, אבל אותם אנשים שזורקים רימון הם לא אוהדי כדורגל (שוב, לא בטוח שאלה שעשו זאת הם אכן אוהדים). אותם אנשים שמאיימים ברצח ומרשים לעצמם להתבטא כאוות נפשם לאנשים שונים הם לא בני אדם. צריך לכלוא אותם מאחורי סורג ובריח כי אולי אז הם ילמדו.
אנשים יכולים להסכים או לא להסכים על העונשים שסופגת בית"ר ירושלים אבל אולי אם הקבוצה תמצא עצמה בליגה השניה אותם אוהדים יבינו שהם גורמים רק נזק. מצד שני, אם הם לא הבינו עד עכשיו אולי הם כבר לא יבינו לעולם.
ההסתה הזאת בסופו של דבר תביא עלינו את הגרוע מכל. אם אנשים לא יתעוררו כאן, בסופו של דבר זה רק עניין של זמן עד שמישהו ימות כאן. ואם אתם חושבים שאני הוזה אני מציע לכם לחזור אחורה בזמן. קצת יותר מ-16 שנה אחורה. ל-4 בנובמבר 1995.
הכתוב הינו טור דעה
