בליל זכייתה של צרפת במונדיאל 1998 התאספו יותר ממיליון איש בשאנז אליזה, וזאת למרות חוסר הפופולאריות של הכדורגל במדינה. "זו הצרפתיות שניצחה", היתה תשובתם של החוגגים. לא בכדי דורשים אוהדי נבחרת ישראל שזו תשחק עם "אופי ישראלי". כלומר ים תיכוני, עם השפעות של סדר וארגון אירופי. ההשפעה של הקהל והחברה על הנבחרת הלאומית, כמו גם ההשפעה של הנבחרת על זהות לאומית והזדהות חברתית, היא צד בולט של הקשר המיוחד בין כדורגל, חברה ולאומיות.
ב-1948 מנה המשורר הבריטי ט.ס. אליוט, בנסיונו להגדיר תרבות, את גמר הגביע האנגלי כאלמנט של התרבות הבריטית. בדומה לאלמנטים אחרים של תרבות עממית, הכדורגל הוא מראה מצוינת לתהליכים שרוחשים ברקע. והכדורגל הישראלי לא שונה מאחרים: הוא יכול לסייע בהבנת הגורמים המשפיעים על החברה הישראלית, ובראשם הפוליטיקה, ההגדרה העצמית, וכמובן הכלכלה.
הפועל, מכבי ובית"ר. יאללה בית"ר!
עד לקום המדינה היה הכדורגל בשטחי המנדט הבריטי חלק מתהליך הקולוניאליזציה הרגיל של הבריטים, במהלכו נחשפים "הילידים" לתרבות ולספורט האצילים מהאי, והתמודדויות מול נציגי הממשל והחיילים הצביעו על עליונותם של אלו. רק שלפחות ליהודים היו כלים אחרים להתמודדויות הללו, עדויות לכוחו של הספורט בתנועה הציונית באירופה. נציגים של תנועות מכבי, הכח ובר-גיורא הביאו לארץ את מסורת הכדורגל המרכז אירופאי, ששיאה היה באליפות אוסטריה המקצוענית הראשונה של הכח וינה ב-1927. אך כל אלה נמחקו עם הכרזת המדינה.
מוסדות המדינה עמדו בפני אתגרים חסרי תקדים, וניסו להכפיף את החיים בישראל למטרת העל הממלכתית. אמיר בן פורת, בספרו "כדורגל ולאומיות", כותב על "חברה המעוצבת מלמעלה". כדי ליצוק את הכדורגל למקשה אחת התבססו המרכזים הפוליטיים של הפועל, מכבי ובית"ר. מכאן ואילך היו אלה המרכזים ששלטו ביד חזקה וללא עוררין בכדורגל בפרט ובספורט בכלל.
מחוסר אפשרות כלכלית, לא אותגר כלל עקרון החובבנות של השחקנים והעסקנים. הפוליטיזציה של הכדורגל היתה מובנת מאליה באותם ימים, והאהדה לקבוצה מסויימת כללה הזדהות פוליטית ומעמדית - בדרך כלל פועל יוצא של המשפחה והסביבה. הכדורגל היה מכשיר להזדהות עם המדינה ומטרותיה, כמו גם מכשיר תעמולתי עבור המרכזים ואפילו עבור צה"ל, שערך מפגשי כדורגל משלו לקהל ההמונים וניכס לעצמו שחקני כדורגל למטרותיו. כך שיחקה לראשונה נבחרת צה"לית שאומנה בבסיס במיוחד זמן ארוך תחת השם נבחרת ישראל לראשונה במהלך מלחמת העצמאות, במסע משחקים בארצות הברית. מאחורי השחקנים זגגי, כרמי, אלראי ובכור אליעזר, מספר בן פורת, הסתתרו השמות המעוברתים גלזר, ויינברג, שפיגל ובכר לזר.
מהפועל נחליאל ועד מכבי נתניה
בשנות החמישים המאוחרות, במקביל לתיעוש ולחזרת הבורגנות למדינה, החלו להסתמן מגמות חדשות ביציעים ובמגרש: ישראלים שאינם מהדורות הוותיקים, יוצאי עדות המזרח ועולים חדשים. בצד המחאה העדתית, התפתחו עד סוף שנות השישים קבוצות מגזריות ושכונתיות כמחנה יהודה (פ"ת), מכבי שעריים (רחובות), מכבי רמת עמידר (רמת גן), הפועל נחליאל (חדרה), בני יהודה (שכונת התקווה בת"א) ואפילו שמשון ת"א (כרם התימנים) או מכבי יפו. ההזדהות עם הקבוצה קיבלה מימד נוסף, לוקאלי ומגזרי.
ההתפתחות הכלכלית במדינה שינתה גם את מפת הכדורגל. הגעת השפע (למיעוט מצומצם) יצרה אפשרויות מימון. השחיתות שבהסוואת תשלומים או הטבות לשחקנים שהיו רשמית חובבנים והסיאוב במרכזים היו החדשות המרכזיות, יד ביד עם שברון עקרונות השוויון והסולידריות. יחד עם הירידה בכוח השלטון ועם הבקיעים הראשונים בחברה הישראלית, הלכה וירדה השפעת הקבוצות הוותיקות, ואף כוח המרכזים זועזע.
בשנות השבעים התחזקו המגמות הללו, במקביל לתנועות האלטרנטיביות ברחבי העולם ותנועת המחאה בישראל, והצטרפה אליהן התנועה לעבר הפריפריה, שהפכה למרכז תרבות המונים. זה לא מקרה שתקופות הזוהר של האליפויות של הפועל באר שבע ומכבי נתניה מגיעות בתקופה זו, כמו גם עלייתן למודעות של קבוצות מלוד ומיהוד. החומרנות והסמי-מקצוענות התפשטו, ניצנים ראשונים של העברות שחקנים חופשיות (שעדיין ווסתו על ידי המרכזים) החלו, ואוהדי הקבוצות הזדעקו. לשיאן הגיעו המחאות בעסקת העברתו של אהוד בן טובים מבני יהודה לבית"ר ירושלים ב-1979. העסקה אמנם הוכשלה על ידי האוהדים, אך היתה זו שירת הברבור של הכדורגל "הרומנטי". המגמות הגלובליות הגיעו לישראל וכמובן גם לכדורגל.
לאן המדינה (והכדורגל) הולכים מכאן?
בשנות השמונים והתשעים עמדו פריחת הקפיטליזם ותפיסת הכדורגל כמוצר והמועדון כעסק בקדמת הבמה הכדורגלנית. שיטות ניהול מתקדמות וניהול עסקי נבון הקפיצו את מכבי חיפה לצמרת הכדורגל הישראלי. בחלון ההזדמנויות הזה ניסו קבוצות קטנות רבות להצליח ולהיכנס. כמו צפרירים חולון, מכבי יבנה, הפועל טבריה, בית"ר נתניה, מכבי קרית גת ודומותיהן, שהפציעו לרגע ונכשלו.
שוק השחקנים הפך פתוח וכלכלי, המקצוענות זכתה להכרה, ובמקביל לתהליך ההפרטה במשק הציבורי עברו גם המועדונים משלב "האגודות העותמניות" לניהול מודרני. יחסית.
בימינו אפשר לראות את השאלות המעסיקות את ישראל בראי הכדורגל: שינוי שיטת הליגה חדשות לבקרים מצביע על חיפוש הדרך וההתנדנדות בין העילית האירופית ותחתית הבאר. העסקנים הישראלים המנוסים מצליחים ברמה העולמית, אך הכדורגל הישראלי נכשל שוב ושוב בלי שתהיה לו מטרה ברורה ומוגדרת עם תכנית עבודה מתאימה.
עם ההגזמה הקפיטליסטית עברו המועדונים לשליטתם של אנשי הון לגיטימיים פחות או יותר. הגלובליזציה, ומצד שני המצב הביטחוני, מביאים לישראל זרם של שחקנים זרים באיכות בינונית מינוס. הבקיעים החמורים בחברה הישראלית כמו גם ההחרפה בשימוש באלימות מילולית ופיזית באים לידי ביטוי ביציעים הממשיכים להתרוקן מאנשי המעמד הבינוני והאליטות. הכדורגל הפך בלתי נחוץ עבור האליטות, ולראיה: בעוד שבזמן מלחמת העצמאות התקיימה "ליגת חירום", ו"שחקני הפועל תל אביב אף הגיעו ישירות מעמדות המגן שלהם", כפי שמצטט בן פורת, הרי שהספיק מבצע "עופרת יצוקה" של צה"ל ברצועת עזה כדי להשבית את הליגה הישראלית כליל.
אבל לא הכל השתנה. באותו משחק ראשון של נבחרת ישראל בניו יורק ב-1948, היו שחקני ישראל המגובשים, נציגי הצבריות והאתלטיות הישראלית, אמורים לנצח ולהרשים את יהדות אמריקה. ירחון הספורט "גורן כידון" של מרכז הפועל חזה כי "רוח הניצחון מפעמת בליבם. והם ינצחו!". רק נבחרת ארה"ב קלקלה וניצחה 4-1. ובן פורת כותב: "עסקנים הואשמו בהתערבות שלא לצורך בשאלות מקצועיות. המאמן הואשם בחוסר עצמאות בקבלת החלטות מקצועיות ובנטייה להיות 'בונקריסט'".
