איש מתאמן בריצה (צילום: רויטרס)
איש מתאמן בריצה | צילום: רויטרס



כאבים ופציעות הם חלק בלתי נפרד מן הספורט ההישגי. העומסים בהם עומדים ספורטאי ההישג גורמים לא פעם לשחיקה ולבלאי של רקמות החיבור ושל רקמות אחרות בגוף. חלק מן הפציעות נובע מתכנון לא נכון של מערך ההעמסה וההתאוששות וחלקן נובע מחולשה, ליקוי יציבתי או מחבלה מכנית.

טווח הגילאים של ספורטאי ההישג רחב ביותר. בענפי ספורט מסוימים ניתן למצוא ספורטאים צעירים מאוד שהגיעו לפסגה העולמית. ספורטאים צעירים שנמצאים עדיין בתהליכי גדילה והתפתחות עלולים לפתח פציעות וכאבים שאופייניים במיוחד לגיל זה.

מתוך דאגה לבריאותן של השחקניות הצעירות פרסמה לאחרונה המחלקה המדעית של סבב הטניס המקצועני לנשים (WTA) כמה המלצות לאימון נכון. על הפציעות האופייניות ועל כאבי הגדילה שמלווים את שחקניות הטניס הצעירות בכתבה הבאה.

האם ידעתם?

§ גיל הממוצע של שחקניות הסבב המקצועני בטניס הוא 23.

§ 16% מהשחקניות המקצועניות שמדורגות בתוך 225 השחקניות הטובות בעולם הן מתחת לגיל 20. 69% מהשחקניות בקבוצת דירוג זו בנות 27-20 שנים.

§ תהליכי הגדילה יכולים להימשך אפילו עד שנות ה-20 המוקדמות.

§ שחקניות טניס שנמצאות עדיין בתהליכי גדילה והתפתחות חשופות לפציעות ייחודיות שקשורות לתהליכים אלה ולשימוש יתר (Over Use).

אם אתם בעלים של קבוצת טניסאים צעירים, אם יריב האימון שלכם או שותף הזוגות שלכם עדיין בשלבי גדילה והתפתחות, או אם אתם הורים, מאמנים או מאמני כושר של שחקני טניס צעירים, עליכם לשים לב לכמה עקרונות שיעזרו למנוע את הפציעות שאופייניות לשלב זה של החיים.

צמיחת השלד והשרירים

צילום של עצמות שורש כף היד יכול לקבוע אם תהליכי הגדילה עדיין נמשכים. אם לוח הצמיחה (אזור סחוסי שנמצא בקצות העצם ומעודד את תהליכי הגדילה שלה) עדיין נראה בצילום, סימן שעצמות השלד ממשיכות לגדול. כאשר תהליכי הצמיחה מסתיימים לוח הצמיחה נסגר והופך לעצם קשה. תהליכי הגדילה שמתייחסים לאורכן של העצמות מסתיימים בשנות העשרים המוקדמות, ואילו התהליכים שמתייחסים לעובייה של העצם עשויים להימשך בתגובה לפעילות העצימה של השריר במהלך פעילויות הספורט. תהליכי גדילת העצם מושפעים ממספר גורמים:

§ גנים – הקוד הביולוגי עובר בתורשה מן ההורים. כל אדם מתוכנן מראש גנטית באשר לתכונות הגופניות שלו.

§ הורמונים – הורמון הגדילה, שמופרש מבלוטת יותרת המוח, תירוקסין, שמופרש מבלוטת התירואיד והורמוני המין (אנדרוגנים ואסטרוגנים), כולם מעודדים את תהליכי הצמיחה וההתפתחות.

§ תזונה – הרגלי אכילה רעים, מנהגי אכילה דלים ומוגבלים ואכילה לא מסודרת מהווים גורם עיקרי להתפתחות לקויה ומאוחרת של השלד.

§ עומסי אימון – אימונים עצימים עלולים לעכב את התפתחות העצם, במיוחד אצל נשים צעירות שסובלות מתזונה דלה.

משקולות ידיים
משקולות. להימנע מעומסים גדולים

אימון יתר שמתבטא הן בהיקף והן בעוצמה, למשל שני אימונים ביום לפני שהשחקן הגיע לגיל 12, עלול לגרום לתופעות הבאות:

א. נזק בלתי הפיך.

ב. סגירה מוקדמת של לוחות הצמיחה בעצם ופגיעה בפוטנציאל הגדילה.

ג. סבירות לפציעות בגיל מתקדם יותר כאשר הטניסאי מתחיל את הקריירה המקצוענית שלו.

הנקודות החמות

הסבירות לפציעה בספורטאים צעירים קשורה במספר גורמים. הגורמים הייחודיים שקשורים לחוסר הבשלות של רקמות מערכת השלד ומערכת השרירים כוללים:

§ סחוס הגדילה, שהוא סוג של רקמת חיבור צפופה, נמצא בסיכון גבוה להיפגעות כאשר מופעלים עליו עומסים וחזרות מרובות. סחוס ייחודי זה נמצא בלוחות הצמיחה של העצם בחלק הפנימי של המפרק במקום בו הגיד נאחז בעצם.

§ עם השינוי המהיר באורך העצם תיתכן חוסר התאמה בין אורך העצם לבין יחידת השריר-גיד. כאשר העצם מתארכת במהירות גדולה יותר ביחס להתפתחות יחידת השריר-גיד עלולה להיווצר נוקשות מפרקית. כתוצאה מכך תיווצר חוסר גמישות שתוביל לחוסר איזון שרירי, מה שעלול להגדיל את הסבירות להיווצרותן של פציעות.

§ עומס מוגבר באזור שבו הגיד מתחבר לעצם עלול לגרום לפציעות בטניסאים הצעירים, במיוחד באזור הברך, העקב והמרפק.

אדם מבצע ריצה על דשא (צילום: אור גץ)
ריצה. להגביר בהדרגה | צילום: אור גץ

גורמים נוספים לפציעות

פציעות כתוצאה משימוש-יתר (Over use) שכיחות מאוד בקרב ספורטאים צעירים. מחקרים הראו שכ-60% מהפציעות שקורות במהלך ההתבגרות קשורות לשימוש יתר. הפציעות האלה קורות כאשר העומס הנשנה על הרקמות הולך ומתגבר בהדרגה, כאשר הרקמות המועמסות (שריר, גיד או עצם) מתעייפות או כאשר לא ניתן די זמן מנוחה על מנת לאפשר לרקמות להסתגל לעומס מאימון לאימון. מצב כזה לאורך זמן גורם לטראומה ועמו לפגיעה ברקמות החיבור, ברקמת השריר ו/או ברקמת העצם.

ביו מכאניקה – מתאר הגוף וחוסר האיזון השרירי הם דבר די שכיח אצל שחקני טניס. הסיבה לכך נעוצה בהפעלת עומסים לא מאוזנים על חלקו האחד של הגוף כתוצאה משימוש מוגבר ביד הדומיננטית בעת ביצוע מגוון החבטות במהלך האימון והמשחק. חוסר איזון שכזה עלול להוביל לפציעה אצל כל שחקן שהוא. ניתן לתקן את המתאר של הגוף באמצעות תרגילי איזון דינמיים, באמצעות תיקון היציבה או בעזרת עזרים חיצוניים כמו מדרסים או חבישה מיוחדת.

פסיכולוגיה – לחץ חיצוני, במיוחד מצד מבוגרים שמובילים את תהליך האימון: הורים, מאמני טניס ומאמני כושר, עלול לשחק תפקיד מכריע בהיווצרותן של פציעות. הגברת העומס הפיזי ושילוב פילוסופיה כמו "No Pain No Gain" או "ניצחון בכל מחיר" עלולים להזיק לבריאות. הצבת ציפיות מוגזמות וקידוש הניצחון על ההנאה מן המשחק עלולים לגרום לשיבוש רגשי ופיזי ולתרומה להיווצרותן של פציעות.

עומס האימון – גיוון באורך האימון, בעוצמה שלו ובתדירות שלו עוזרים מאוד לשיפור רמת הביצוע. זו הסיבה שחשוב מאוד לשלב יחידות התאוששות ומנוחה בתוך תהליך האימון. הגברה פתאומית בעומסי האימון ללא מתן מנוחה מספקת עלולה לגרום לפציעה.

שחר פאר במשחקה מול דינארה סאפינה בגביע הפדרציה (צילום: אור גץ)
הטניסאית שחר פאר. ספורט לצעירות | צילום: אור גץ


פציעות אופייניות לתקופת הגדילה

התסמונת המשולשת של הספורטאית – שילוש מסוכן של הפרעות (הפרעות אכילה, אל-וסת ואוסטיאופורוזיס), שעלול לגרום בספורטאיות צעירות להזדקנות מוקדמת של העצם ולהיווצרותם של שברי מאמץ.

שברי מאמץ – טניסאיות צעירות עלולות לסבול מן התופעה אם הן סובלות מהתסמונת המשולשת, אם עומסי האימון גבוהים מדי ואם הן לא זוכות למנוחה מספקת. התוצאה – שברים בעצמות.

אוסטיאוכונדריטיס – פגיעה בסחוס, בדרך כלל בעצמות מפרק הברך, המרפק והקרסול, שקשורה למאמץ חוזר ונשנה. תופעה זו קשה מאוד לטיפול ומשך ההחלמה ארוך ביותר, לעתים נזקק הספורטאי לכמה חודשים של מנוחה, ולעתים נדרשת אפילו התערבות ניתוחית במטרה לתקן את המפרק. כל כאב עיקש במפרקים מחייב הערכה רפואית של מומחה בטיפול בפגיעות ספורט.

כוחות משיכה בקצה העצם – פציעה שנוצרת כתוצאה מהפעלת כוחות גדולים של הגיד על נקודת החיבור שלו לעצם. בדרך כלל נהוג לראות את התופעה הזו בגיד הפיקה, בנקודת החיבור שלו לעצם השוק. התוצאה – עצם בולטת וכאב מקומי. תופעה זו באזור הברך ידועה בשם - Osgood Schlatter's Disease ובאזור החיבור של גיד האכילס לעצם העקב – Sever's Disease.

שבר ביתוק/תלישה – תופעה זו מתרחשת כאשר השריר נדרש להפעיל כוח פתאומי גדול מאוד. העצם נתלשת כתוצאה מכוח המשיכה הגדול שמופעל עליה באמצעות השריר והגיד. האזור השכיח ביותר להיווצרות שבר שכזה הוא בגבששת השת (עצמות הישיבה), מקום אחיזתו של השריר הדו-ראשי הירכי.

דלקות בגידים – פציעה שנגרמת כתוצאה משימוש יתר ואופיינית לכל גיל שהוא. עומסי אימון לא מבוקרים, טכניקה לקויה וזמני התאוששות קצרים מדי הם השילוב הקלאסי להיווצרותה של הפציעה הזו. רמת הסיכון של השחקן הצעיר גבוהה יותר בגלל חוסר האיזון השרירי – תולדה של הגדילה המואצת – ואם מתלוות לכך שיטות אימון לא נכונות והעמסה לא פרופורציונלית לגיל הרי שהנזק מובטח.

פציעות בסחוס בשורש כף היד – חבטת גב היד בשתי הידיים יוצרת עומס מוגבר על הסחוס בשורש כף היד של היד הלא-דומיננטית. הפציעה הזו יכולה להתרחש בכל גיל ונגרמת כתוצאה מטכניקה לקויה או כתוצאה מהעמסה מוגזמת על האזור. אם שחקן טניס מרגיש כאבים במפרק שורש כף היד הוא חייב לטפל בכך באופן מיידי. פציעות מסוג זה עלולות להימשך זמן ארוך מאוד.

מניעה

מניעה של פציעות היא דבר חשוב ביותר להבטחת התפתחות טכנית ופיזית של שחקן הטניס הצעיר. חשוב מאוד להקנות לשחקנים הצעירים הרגלים נכונים ובריאים כבר מן ההתחלה. הרגלים נכונים ימנעו פציעות בכל שלב שהוא בקריירה ויבטיחו רצף של אימונים ותחרויות. להלן כמה עקרונות בסיסיים:

§ סקירה גופנית שנתית לאיתור מוקדי סיכון להיווצרות פציעות.

§ העלאה הדרגתית של עומסי האימון; חוק ה-10%: הסך המצטבר של האימון (כמות, זמן ועוצמה) יעלו ב-10% בלבד בכל פעם.

§ פריודיזציה – שילוב אימונים קלים במהלך תקופת הגדילה המואצת.

§ עצימות האימון של שחקנים צעירים אסור שתעמוד בקנה אחד עם עצימות האימון של שחקנים בוגרים.