הכדורסל האיטלקי חווה בעשור האחרון ירידה חדה. המועדונים מארץ המגף, ששלטו בשנות ה-80 וה-90, רואים את הגב של הקבוצות מספרד, יוון, טורקיה, רוסיה ואפילו ישראל. גם הנבחרת, שהייתה במשך רוב השנים השלישית בכוחה אחרי ברית המועצות ויוגוסלביה, הדרדרה קשות. מדוע?
קשה לענות על שאלה זאת חד משמעית, אבל אין ספק כי אחת הסיבות המרכזיות היא המשברים הפוליטיים והכלכליים בעשור האחרון, שהביאו לחוסר יציבות בקרב קבוצות ליגת הכדורסל וקשיים פיננסיים אצל לא מעט מועדונים.
כמו כל עונה בליגה האיטלקית בעשור האחרון, גם האחרונה לוותה בהתרסקות כלכלית של קבוצה. ב-2003 הייתה זו וירטוס בולוניה, מועדון שהיה ידוע גם כקינדר, באקלר או קנור בולוניה והעונה נקרא קנדיאן סולאר בולוניה, על שם חברת האנרגיה הקנדית המאומצת של הקבוצה. לפני שבע שנים הורדה בולוניה לליגה השלישית בגלל פשיטת רגל. כדי להדגיש את גודל הטרגדיה, יש להבין שמדובר בקבוצת פאר עם 15 אליפות, ארבע מהן בשנות ה-90 והאחרונה ב-2001, בה גם לקחה את אליפות אירופה, עם כוכבים כמאנו גי'נובילי, הוגו סקונוקיני, מתיאס סמודיש ומרקו יאריץ'.
בשנה לאחר האליפות האחרונה, יריבתה העירונית סקיפר בולוניה (טים סיסטם, פורטיטודו) הובסה על ידי מכבי ת"א בגמר היורוליג ב-44 הפרש, טראומה לא קלה לכדורסל האיטלקי, שמאז לא סיפק קבוצה לגמר האירופי.
ב-2004 הייתה זו טרייסטה שירדה לליגה הרביעית בגלל פשיטת רגל. בתחילת שנות ה-90 הייתה הקבוצה אחת הטובות באירופה, עם שחקנים כדיאן בודירוגה, פרננדו ג'נטילה, גרגור פוצ'ה ודינו מנגין.
ב-2005 הגיע תורה של סקאבוליני פזארו לפשוט רגל ולהדרדר לליגה השלישית. הקבוצה, שעשתה בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 צרות למכבי ולאירופה כולה, כבר לא נהנתה מהתמיכה המאסיבית של ענקית המטבחים. הקוראים הנמצאים בשנות ה-30 שלהם זוכרים ודאי את דרן דיי, הייווד וורקמן, וולטר מאניפיקו, דווין קוק ואנדרה גראסיס.
BT רוזטו הקטנה ירדה ליגה בעקבות פשיטת רגל ושנה אחר כך נענשה בנטון טרוויזו הגדולה של אותם ימים, שנקנסה בהפחתת 12 נקודות בשל החתמה של שחקנים מעבר למותר, אך צברה מספיק נצחונות כדי להישאר בליגה. אשתקד קרסה ענקית נוספת GMAC בולוניה (לשעבר סקיפר) והורדה לליגה השלישית, לאחר שבעליה לא עמד בתשלומי הקבוצה.
חוסר היציבות, שבא לידי ביטוי בולט במספר השמות הרב של כל קבוצה, אחראי לקריסת הגדולות, שהפך את סיינה לשליטה הבלעדית בליגה שהייתה ידועה בתחרותיות ובשיוויון הכוחות בין מספר רב של קבוצות בצמרת. דוגמה נוספת לאינלפציית השמות-ספונסרים בליגה היא מילאנו, שיאנית האליפויות עם 25. הקבוצה בעבר הייתה מזוהה כפיליפס, טרייסר וסטפאנל, היום מאומצת על ידי ארמני ג'ינס.
הבעיות הכלכליות בליגה השפיעו גם על הנבחרת, אשר כאמור, זכתה בהכי הרבה מדליות באליפויות אירופה מבין הנבחרות המשתתפות כיום. לאחר מדליות אירופיות (1991, 1997, 1999, 2003) וגם אחת אולימפית (2004) קיבלה הנבחרת סטירה, כאשר לא הצליחה להעפיל אוטומטית לאליפות העולם השנה וליורובסקט בשנה שלאחר מכן.
גם בכישלון הנבחרת למשבר הכלכלי יש השפעה ניכרת. אטורה מסינה, מגדולי המאמנים האיטלקים בעשורים האחרונים, טען במאמר על מצב הכדורסל בארצו כי השינויים הכלכליים בשנות ה-2000 הביאו את המועדונים לקצץ במחלקות הנוער, מה שגרם ירידה דרמטית של כישרונות הכדורסל במדינה. לפי מסינה, גם בנבחרות הצעירות לא דואגים לצוות הולם של סקאוטרים ומאמנים לטיפוח הנוער ואם יש מישהו שמבין משהו בכדורסל, זה האיש. לאן הולכים מכאן? רק הזמן יגיד.
