אני יכול לספר לכם שהחופש של שחקני הכדורסל בקיץ חשוב מאוד. להלן שתי סיבות עיקריות:
החופש המנטלי - חופש חשוב מאוד אחרי עונה מרובת לחצים ולא משנה באיזה קבוצה אתה משחק ואיפה היא ממוקמת בטבלה. קבוצת צמרת תמיד תרצה לטפס עוד מקום או לשמור על מקומה. קבוצת תחתית תמיד תרצה להישאר בליגה. קבוצת מרכז טבלה תמיד תשאף להגיע לחלק העליון של הטבלה ותמיד תחשוש להידרדר לחלק התחתון של הטבלה.
לא משנה איפה אתה, באיזה תפקיד אתה ואפילו כמה אתה מרוויח, במשך רוב העונה אתה מצוי בלחץ מנטלי. לחץ מהקבוצה שדורשת ממך יכולת מסוימת, מהמאמן שדורש ממך, מהקהל, מהמשפחה והחברים והכי הרבה לחץ מעצמך. שכמובן אתה רוצה להמשיך ולהשתפר ולהציג יכולת טובה ויציבה ואין כמו הקיץ והחופש כדי טיפה להשתחרר ולהירגע. כל אחד בדרכו שלו.
ההתאוששות הפיזית - במשך העונה והשנים הגוף של שחקן נשחק,ופציעה רודפת פציעה, עוד נקע ועוד שבר ועוד ניתוח קטן ועוד פריצת דיסק וכו' (חס וחלילה לא עלינו, טפו טפו טפו,מלח מים שום בצל). ככל שהזמן עובר, הגוף זקוק ליותר זמן להחלים לגמרי מהפציעות (נקרא לזמן הזה זמן החלמה).
במשך העונה לשחקן אין זמן החלמה. הקבוצה זקוקה לשחקן, השחקן חייב לשחק כדי שיהיה לו מקום עבודה גם לעונה הבאה ולכן ברגע שאתה כבר 75 אחוז כשיר (במקרה הטוב) אתה חוזר לשחק והגוף לא מספיק להחלים לגמרי מהפציעות האלה. אין כמו המנוחה של הקיץ כדי להתאושש, לנוח, לעשות טיפולים מתאימים או אפילו ניתוחים קטנים כדי להכין את הגוף לעונה הבאה. ללא החופש הזה בקיץ הקריירה של שחקן כדורסל הייתה אפילו עוד יותר קצרה ממה שהיא היום.
על כל אלו ועוד מוותרים שחקני הנבחרת כדי לנצל את הזכות שניתנה להם לייצג את המדינה בכדורסל ולהעפיל לטורניר אליפות אירופה. זכות שטומנת בתוכה חובה גדולה.
התקשורת בישראל בכלל ובספורט בפרט, מחפשת תמיד את הרע, הצהוב, הפאשלה, הביזיון, הפספוס, מי יהיה הקורבן הבא, ובעצם את כל מה שימכור יותר. אחרי שלושה הפסדי חוץ כואבים ומצב לא מזהיר עם סיכויי העפלה נמוכים, הם כבר הרגישו כאילו זכו בלוטו. התקשורת טיגנה את השחקנים והנבחרת כאילו היו חתיכות תפוחי אדמה בדרכם להיות צ'יפס שרוף והויכוח היחיד שנשאר הוא מה יהיה היחס בין הקטשופ למיונז ברוטב בצד.
הכל נשכח, הויתורים האדירים שהאנשים האלה עושים כדי לייצג את המדינה, המאמנים שלפי השמועות מוכנים לעבוד תמורת משכורת נמוכה, השחקנים שסוחבים חצאי פציעות שרק יחמירו והצוות שמסביב שמוותר על עיסוקיו הפרטיים כדי לעזור לנבחרת. כולם היו תחת מתקפה בלתי פוסקת ולא רחמנית של התקשורת. היו כתבים שהגישו לצביקה שרף כבר מכתב פיטורים. אותם כתבים שזלזלו באופי של יותם הלפרין, שקראו למאיר טפירו לפרוש, שטענו שמתן נאור וגיא פניני משוטטים על המגרש, שלכלכו בלי סוף על עידו קוז'יקרו ויניב גרין, שטענו שליאור אליהו רך מדי ועוד ועוד ועוד...
עם כוחות שאני לא יודע מאיפה הביאו אותם שחקני הנבחרת והצוות המקצועי שבראשו צביקה שרף, הם עלו למשחק הירואי. ההגנה נראתה כמו הגנה שמיטב ממציאי הנשק עוד לא המציאו טיל שיחדור אותה. ההתקפה נראתה כמו קונצרטו של כדורסל, שהמנצח על התזמורת היה יותם הלפרין שהראה לכל אלו שהיו צריכים לדעת, למה הוא אחד השחקנים הטובים ביבשת אירופה, ולכל אלו ששכחו שלא מגיעים לאולימפיאקוס רק בגלל שיש לך עיניים יפות.
ועדיין אם מחפשים אפשר לשמוע הרבה ביקורות. לפני שבוע רק מבחן התוצאה עמד לנגד עיניי המבקרים, היום מצאו משהו אחר והתוצאה כבר פחות חשובה. הם תמיד ימצאו משהו אחר.
אילו הפרגונים בארץ היו באותה רמה של הביקורות אז עדיין היו משבחים את המשחק ההוא של הנבחרת, ואת ההעפלה לאליפות אירופה המכובדת שכמעט כבר בשגרה. אבל אצלנו שזה טוב אז לא מדברים על זה הרבה. אפילו ראש הממשלה אהוד אולמרט ראה את המשחק ודיווח עליו בהתלהבות בישיבת הממשלה, כי הוא בעצמו יודע כמה קשה זה כל הזמן רק לספוג ביקורות.
אז לכל צוות הנבחרת הלאומית , מאמנים , שחקנים, רופאים, ומנהלים, כל הכבוד לכם. על הויתור שעשיתם, על המאמץ, על שלא ויתרתם למרות שהתקשורת בארץ נתנה לכם הרבה סיבות לוותר. אה וגם על ההישג!
