המשחק היה אמור להתחיל בשבע בערב, מצלמות הטלוויזיה במקום, אנחנו מתחממים, הכל נראה בסדר. חוץ מפרט אחד קטן, האוטובוס של הפועל ירושלים תקוע בפקק, והם עוד לא הגיעו. אז אנחנו מתחממים, עושים מתיחות, זורקים לסל ואז שוב מתחממים, שוב עושים מתיחות ושוב זורקים לסל ובעיקר מחכים, בסוף הפועל ירושלים מגיעים בשלום להיכל בנשר, אמנם קצת באיחור, אבל מגיעים ואפשר להתחיל לשחק.
המשחק נגמר. מה מסתבר? רק קבוצה אחת הגיעה היום לשחק, דווקא זאת שהגיעה באיחור. הפועל ירושלים מנצחים אותנו בצורה משכנעת מבחינתם, ומביכה מבחינתנו – 72:117. במשחק שהיה חד צדדי מהדקה החמישית. ידענו שהסגל של הפועל ירושלים חזק, שיש להם קבוצה מצוינת שרצה ומשחקת טוב והם במקום הראשון ושקשה מאד לעצור אותם. כולנו זוכרים את המשחק של ירושלים במלחה נגד מכבי ת"א לפני חודשיים.
את כל זה ידענו, וגם התכוננו למשחק קשה. היו לנו דברים טקטיים שהיינו אמורים לעשות כדי להימנע ממשחק הריצה שלהם, אבל כל ההכנות הטקטיות וכל הרצון שלנו הסתברו כלא מספיקים. לומר לא מספיקים זה אפילו לפרגן יתר על המידה. ירושלים רצו, ואנחנו ניסינו לרוץ לידם אבל זה היה רחוק מלהראות כמו שאנחנו רוצים להיראות.
הפועל ירושלים מבחינתה שיחקה מצוין, המון תנועה בלי כדור, פרגון של השחקנים אחד לשני עם כמה מסירות יפות, אחוזים מאד גבוהים לשלוש. הפועל ירושלים למעשה שיחקה מצוין אבל זה עדיין לא אומר שזאת הייתה צריכה להיות התוצאה ובהפרש כזה, אנחנו פשוט שיחקנו במשחק כנראה הכי גרוע שלנו השנה. ואם אתם שואלים את עצמכם איך שמתי לב לכל זה תוך כדי שאני משחק, אז זה רק משום שכבר הספקתי לראות את המשחק שוב בטלוויזיה, ואחרי משחקים מהסוג הזה קשה מאד להירדם, אז סביר להניח שאני אראה אותו שוב בקרוב.
אני אף פעם לא נוהג להיכנס לסיבות, גורמים להפסד או ביקורות, וכך גם הפעם. זה לא מתפקידי, אני שחקן כדורסל, והביקורת היחידה שאני אעביר על הקבוצה שלי תהיה מופנית רק כלפי עצמי. מה שאני כן יכול לספר לכם, זה התסכול שאחרי משחק כזה, פשוט אי אפשר להבין איך כל הקבוצה לא הגיעה, ולמה הכל הלך הפוך. בשניית הסיום אתה מוצא את עצמך שואל מה לעזאזל קרה פה. אני בטוח שכל אחד מהשחקנים היה נותן הכל כדי להתחיל שוב את המשחק. ההרגשה של הפסד כזה, בעצם תבוסה כזאת משאירה טעם מר מאד, טעם שצריך לסחוב איתך כל השבוע הקרוב עד למשחק הבא.
כמו כדור שלג שמתגלגל, הפסד גורר הפסד, והביטחון של הקבוצה הולך ויורד, לי אישית בחיים לא היה רצף כזה של הפסדים בקריירה. אבל דווקא בתקופה כזו של הפסדים אפשר לראות, ללמוד ולגלות דברים על אחרים וגם על עצמך. הרי להיות נחמד עם כולם, לעודד את כולם, להשקיע, להתאמן גם שקצת כואב, לעזור אחד לשני, להיות יחד, אלו דברים שקל לעשות כשמנצחים והכל עובד כמו שצריך , אבל החכמה היא לדעת להמשיך לעשות את אותם דברים גם כשמפסידים. החכמה היא לא להישבר שקשה, אני יודע שאני מבחינתי מוכן להמשיך לנסות, כי ככה אני, לא מוותר. ורק ככה נוכל לצאת לדרך שאנחנו כל כך מחכים לה. דרך של ניצחונות.