1) ארל וויליאמס טבע את הביטוי האלמותי "נובאדי פאקס ווית' מכבי אין דה יד". זה היה עוד הרבה לפני שאף אחד לא שם את בייבי בפינה. כמה כוח יש ליד אליהו? הנה, גם עם קבוצה אפורה, גם עם דור של שחקנים, אוהדים והיי – בנים של בעלים, שכבר לא ידעו את יוסף (או את ארל), מכבי תל אביב חוזרת מפיגור 68-62 לניצחון ברגע האחרון אחרי ריצת 8-0 ושוב לא מפסידה בבית בפתיחת היורוליג, כבר 13 שנים ברציפות.
2) אין על הרעד בגוף שעושים לך עשרת אלפים צופים שצועקים כאיש אחד. זה הרעש הכי נעים בעולם אחרי הצחוק של הילד שלך. ובכל זאת, בתחילת המשחק, כמעט חצי מהצופים – אלה שיושבים במקומות הטובים עליהם שילמו הרבה כסף – נותרים במקומם כשהקהל האמיתי שר "מי שלא קופץ אדום". ככה זה כשמשנה לשנה בתמיכה ישירה ועקיפה של קברניטי מכבי ת"א, גדלים הפערים בין האוהדים האמיתיים שלא מפסיקים לעודד לרגע (אפילו כשההפרש יורד או כשהקבוצה בפיגור, תארו לעצמכם), לבין אלה שעבורם המנוי הוא סמל סטטוס ונורא מבקשים ש"תשב", כי זה מסתיר להם. מי שלא קופץ כנראה עשיר.
3) גיא פניני קפטן הקבוצה. מצטער, זה קשה לעיכול. מדובר בשחקן שעד לפני ארבע שנים היה אחד השנואים על האוהדים, ספורטאי מלוכלך שלא בוחל בפרובוקציות ובעבירות מכוערות. הוא הפנים של הקבוצה? הוא נכנס לנעליים של ברקוביץ', הנפלד, שארפ?
4) יוגב אוחיון מקבל שריקות בוז בהצגת השחקנים, זכר לסיבוב המפוקפק שעשה על מכבי בדרך לקובאן ובחזרה, סיבוב שהיו בו בעיקר מפסידים, כלכלית ותדמיתית. אולי זו הסיבה למשחק החלש שלו. בכלל, הקהל אולי מחובר לקבוצה, אבל הרבה פחות לשחקנים. תעיד על כך העובדה שאין כמעט שירים אישיים שמוקדשים לכל שחקן. מצד שני, מה כבר יכול להתחרז עם קיינר מדלי?
6) קצת כדורסל: הרבע הראשון מסתיים עם סל מחצי מגרש של בובי בראון. ניכר שהוא התאושש יפה מהמוות של וויטני. בסך הכל המשחק היה די מכוער. לא מכוער כמו גיאורגי "גרגמל" שרמדיני, אבל מכוער מספיק.
7) אבל ריקי היקמן יפה. זה לא רק הדמיון החיצוני לדריק שארפ (זו לא גזענות, שניהם אפרו-אמריקנים עם זקן צרפתי), הבחור הוכיח את עצמו כשחקן קלאץ' והביא במו ידיו את הניצחון. ריקי? לייק.