הדעה הרווחת בקרב חובבי הכדורסל האירופי היא שמכבי תל אביב הגדולה, של אמצע העשור הקודם, היא קבוצת הכדורסל הטובה ביותר שדרכה על פרקט באירופה מאז יוגופלסטיקה ספליט של טוני קוקוץ' ודינו ראדג'ה. אלו לא רק ההצגות המדהימות בהיכל שתמכו בקביעה הזו, אלא גם מבחן התוצאה: מאז ה"ת'ריפיט" של הקבוצה המיתולוגית מקרואטיה (89'-91'), אף קבוצה לא הצליחה לזכות פעמיים ברצף בגביע האירופי. עד שהגיעו שאראס-פארקר-וויצ'יץ' ושיכתבו את ההיסטוריה. כעת, השאלה הגדולה היא האם אולימפיאקוס יכולה להיכנס גם היא לספר דברי הימים של הכדורל האירופי, האם היא תעמוד בשורה אחת עם שתי הענקיות הקודמות?

לגבי דבר אחד אין ספק – החבורה של יורגוס ברצוקאס מוכשרת ה-ר-ב-ה פחות מהתלכידים אותם בנו בזמנם בוז'ידאר מאליקוביץ' ופיני גרשון. ולכן, דווקא בשל העובדה הזו, בק-טו-בק שלה ביורוליג יקנה לה מקום של כבוד בהיכל התהילה משום שבאף אחת מהעונות – גם לא בזו הנוכחית אליה היא הגיעה כאלופה המכהנת – היא לא סומנה כפייבוריטית ללכת עד הסוף. אז מה, לעזאזל, יש בקבוצה הזו, שמאיימת להפוך לאחת הגדולות אי פעם?

כדי להיכנס להיסטוריה, כנראה, אתה צריך להביא משהו חדש לצד ההישגיות. יוגופלסטיקה בנתה את עצמה סביב ילדוד'ס והפכה להיסטריה של אירופה, מכבי של גרשון הייתה ללא ספק הקבוצה ששיחקה את הכדורסל היפה ביבשת זה שנים רבות. היוונים מפיראוס, אחרי המשבר הכלכלי הגדול והשנים הרעות שעברו בצל היריבה השנואה פנאתינייקוס, הלכו על קונספט חדש: כוכב-על אחד ולצידו חבורה של לוחמים, בפורמט שמזכיר יותר קבוצות NBA עם גו-טו-גאיי מובהק.

מחליף ראוי לאיבקוביץ'. ברצוקאס (gettyimages) (צילום: ספורט 5)
מחליף ראוי לאיבקוביץ'. ברצוקאס (gettyimages) | צילום: ספורט 5

אני אגדה
ואסיליס ספאנוליס הוא ללא ספק האיש שעל פיו יישק דבר ביורוליג. הוא עשה אולי את המעשה האסור מכולם – וערק כסופרסטאר מפאו ליריבה המושבעת מפיראוס – בדיוק כשם שעשה לואיס פיגו כשחתך מברצלונה לריאל בתחילת העשור הקודם. אלא שבניגוד לפורטוגלי, שנחשב עד היום לסמל הבגידה ותאוות בצע הכסף, הרכז האדיר הוא בדיוק ההיפך. סוג של רובין הוד. הוא ריסק את התיאוריה שאומרת "אם אתה לא יכול לנצח אותם, תצטרף אליהם" והוכיח ש"אם יש קבוצה שלא מסוגלת לנצח, אליה אני אצטרף".

אחרי 15 שנים של חגיגות ירוקות (עם גניבה אחת באמצע של א.א.ק), ספאנוליס הביא אליפות ראשונה לצד האדום של אתונה. הוא הוסיף, כמובן, את אותה זכייה סנסציונית ביורוליג אשתקד, ועכשיו מאיים לעשות משהו שגם ז'ליקו אוברדוביץ' ודימיטריס דיאמנטידיס לא עשו: לזכות פעמיים ברציפות בגביע הקדוש.

כבר בהגיעו לאולימפיאקוס, הלך הרוח היה ברור – הקבוצה הזו תיבנה סביבו. באותן שנים כושלות, האדומים ניסו כבר הכל: הם החתימו כוכבי-על מקומיים (ניקוס איקונומו, יואניס בורוסיס), תותחי יורוליג מוכחים (ארווידאס מאצ'יאואסקאס, אלפונסו פורד, מילוש תאודושיץ', תיאו פפאלוקאס), שחקני NBA שעתידם עוד נראה היה לפניהם (רוג'ר מייסון, ג'וש צ'ילדרס, לינאס קלייזה) וגם מאמנים בעלי שיעור קומה (גרשון, ינאקיס), אבל שום דבר לא עזר. עד שנפלה ההחלטה העקרונית – גם במקביל למשבר הכלכלי – שזו תהיה קבוצה של שחקן אחד.

מבט על רשימת הצ'קים ממחיש זאת באופן בולט: ספאנוליס מרוויח כ-2.4 מיליון יורו בעונה (התקציב כולו מוערך בכ-15 מיליון יורו), בעוד ששני המשתכרים הבאים אחריו - גיורגוס פרינטזיס (800 אלף) ופרו אנטיץ' (470 אלף) – מקבלים יחדיו בערך כמחצית משכרו. היתר, ובכן, הרחק-הרחק-הרחק מאחור.

סוד הקסם הוא בהגנה. פפאניקולאו והיינס (gettyimages) (צילום: ספורט 5)
סוד הקסם הוא בהגנה. פפאניקולאו והיינס (gettyimages) | צילום: ספורט 5

ערב בינגו
אין עוד קבוצה באירופה, בטח בחבורת הגדולות, שבנויה כך. ייתכן שזו אינה הנוסחה הבריאה מכולן, אך לפי שעה זו נוסחה מנצחת. והיא יכולה להיות כזאת, רק כאשר הצוות המשלים (שנחשב לזול יחסית, נוכח העובדה שרוב הכסף שמוזרם לטובת משכורות מרוכז במקום אחד) מורכב כולו מפגיעות בינגו. וכשמסתכלים על שחקנים כמו קוסטאס פפאניקולאו וקייל היינס, הרי שהתמונה ברורה ביותר.
פפאניקולאו הפך העונה לשחקן השני בהיררכיה של בראצוקאס, כאשר הוא מעמיד 52% אחוזים מדהימים מחוץ לקשת ובגיל 22 נראה כדבר הבא של הכדורסל היווני כולו. האמריקני הוא בכלל סיפור הצלחה. היינס נרכש מבאמברג הגרמנית ב-2011 והיה כמעט אלמוני לגמרי, כיום הוא אולי משאבת הריבאונדים היעילה ביבשת. וכמה הוא מרוויח? כ-250 אלף יורו לעונה. בערך כשליש משכרו של ניק קיינר מדלי, רק לשם השוואה.

בכלל, אם ספאנוליס הוא הפנים, המראה והחזות של אולימפיאקוס, הרי שהיינס הוא הלב. יותר מכולם, דווקא הוא, על כל 198 הסנטימטרים שלו, מייצג את הרוח של הקבוצה הזו. במימדיו ותפקודו הוא מזכיר מאוד את צ'רלס בארקלי (או אדריאן יוטר, תחליטו אתם) ומוכיח בכל פעם מחדש שגם על חסרון בגובה ניתן לפצות באתלטיות, כוח, נחישות ושכל.

שניות לפני סיום
סמליות רבה תהיה הערב בגמר בלונדון, כשהאדומים יחפשו זכייה שניה ברציפות, הפעם מול ריאל מדריד. מנגד, בפעם האחרונה שמועדון הפאר מספרד היה במעמד הגמר הוא גם הניף את הגביע, כאשר היריבה הייתה לא אחרת מאשר אולימפיאקוס. אז, את הקו הקדמי של ריאל הרכיבו שניים – ארווידאס סאבוניס וג'ו ארלאוקאס – אולי צמד הגבוהים הטוב באירופה אי פעם. כאשר מביטים על פרו אנטיץ' והיינס בהשוואה לצמד ההוא, קשה שלא להעריך – שוב – את הדרך הבלתי אפשרית של אולימפיאקוס, זו שנה שניה ברציפות. ההצגה מול צסק"א מוסקבה בחצי הגמר, יותר משהייתה מפתיעה– הייתה מרשימה, מאוד. תצוגת תכלית כזו, ועוד במעמד שכזה, נראתה לאחרונה רק כשמכבי פירקה את סקיפר בולוניה בגמר ב-2004.

אבל זה לא הולך להיות לה קל, זה בטוח. זאת לא רק העובדה שממול עומדים רודי פרננדס, סרחיו יול ויתר השחקנים הנהדרים של ריאל, כי אם המעמסה הכבדה של שם התואר "אלופת אירופה". קבוצות מוכשרות מאולימפיאקוס, כמו צסק"א מוסקבה של ג'יי.אר הולדן ומתיאס סמודיש וגם פאו של אוברדוביץ' לא הצליחו להביא את עצמן לשיא כשהיו על סף של בק-טו-בק. השאלה היא האם ספאנוליס ויתר חבריו מסוגלים לעשות זאת; האם ספאנוליס, טוב ככל שיהיה, שווה ערך לשילוש ההוא של שאראס-פארקר-וויצ'יץ'; התשובה היא, חד משמעית, כן.