MVP
נותר אמנם מחזור משחקים אחד לפני סיום הסיבוב הראשון של הליגה השניה בטיבה, אבל דומה ששתי מסקנות כבר ניתן להסיק, בזהירות המתבקשת: 1. מכבי תל אביב, שתסיים את הסיבוב הראשון במאזן חיובי, תתמודד כנראה עד הסוף על מקום בשמיניה הראשונה. 2. לראשונה מזה זיליון שנים, יש לצהובים מעומד לגיטימי לתואר ה-MVP של היורוליג ושמו בישראל לורנזו בראון. עוד מעט נדוש בעניינים טקטיים שונים ומשונים ונלוש נתונים מספר כדי שיעזרו לנו להסביר בדיעבד את שקרה, אבל עזבו אתכם משטויות. לורנזו בראון.
נתחיל במספרים היבשים: עוד משחק של 35 דקות ומעלה, הפעם על 23 נקודות פלאס 7 אסיסטים. עוד משחק של מעל 50% מהשדה (10/19). ועוד משחק שבו הוא מעמיס את כל המועדון על גבו ברגעים המכריעים. כשאנחנו מדברים על שורת הנצחונות של מכבי לאחרונה (מילאנו, ברלין, אנדולו) – אנחנו חייבים להתחיל ממה שחשוב. ומה שחשוב זה שלא מצאנו ביריבות הללו, ולא רק באלו, מישהו שמסוגל לעצור את בראון.
וכשזה פוצח בריקוד הייחודי לו, זה שמלווה בהטעיות על הטעיות, בשינויי מהירות על שינויי כיוון, נראה כאילו רק האל הטוב והבוקס אנד וואן של סקריולו ובולוניה יכולים לו. אולי. ממש עוד מעט אראה לכם מהלך או שניים ואלהג אודותיהם, אבל כשמגיע מגיע, וללורנזו בראון מגיע סנופי דיסקו.
ואתם יודעים מה? חרף דקותיו המרובות ומשימותיו הבלתי נגמרות, קיבלנו אמש גם משחק הגנה סביר של האיש שהגדיר העונה לא אחת מהו חור בואכה בור בצד שבו אמורים לשמור. כולל הנחיות והנחתות ברורות לחבריו מתי זמן חילופים משולשים בהגנה, שזה חשוב פחות, כולל עמידה על שלו מדי פעם במהלכי אחד אל אחד, שזה חשוב בהרבה.
עם פציעתו של אלכס פויתרס, ודאי שאחריה, דיברנו וייחסנו את ההתקדמות הקבוצתית דווקא להיעדרו. על פי פרסומים זרים, אמור הפצוע הבכיר יותר, ווייד בולדווין, לשוב למשחק היורוליג הבא במדריד. וגם במקרה של ההיעדרות שלו, אם נדבר גלויות, לא זיהינו שום חולשה או בעיה במכבי תל אביב בכלל או בקו האחורי בפרט. ולא בגלל שבולדווין לא חשוב ומשמעותי, אלא מפני שלורנזו בראון הסתדר לבד והשכיח את החיסור. וכעת, כאשר יחזור הבולדווין הרביעי, זה כבר יהיה לקבוצה ששייכת לפרנצ'ייז פלייר באופן ברור ומובהק, ללא כחל וללא שרק.
אוקיי אוקיי. מספיק דיבורים. עכשיו זמן אמנות. נתחיל מהקטע הזה, ברשותכם. פיק אנד רול עם ניבו. ואז עוד פיק אנד רול עם ניבו. ואז, כשהוא מכדרר ביד החלשה, הטעיה + שינוי מהירות מושלם שמקפיא ומעלים את השומר שלו אלייז'ה בראינט. ווואווו.
נמשיך בריקוד הזוגי והרומנטי שרקם כוריאוגרף מיומן, מיד לאחר פיק אנד רול מדורג ונאה לו זכה מגופם של קולסון את ניבו, עם שיתוף פעולה הדוק מצידו של רודריג בובואה.ונסיים את הסגמנט הזה עם האסיסט של בראון לניבו, כאשר גם המהלך הזה נעשה בשליטה מוחלטת של האיש, כאילו חף הוא מכל דאגה ביחס למצבה של ההגנה, מצבו של השומר ומצבה של האומה. כאילו שזה רק בראון, הכדור, הסל והחלל, בלי שום דבר וגורם שיכול לעמוד בדרכו.
הקאמבק קיד
בהמשך ישיר לנצחונותיה הקודמים, גם הפעם הצליחה נציגתנו המשוריינת לפלס דרכה אל הניצחון תוך שהיא מוחקת פיגור, הופכת את המומנטום ומוצאת את הדרך. כך היה בברלין, במשחק שגם בו ייצרה רבע רביעי אדיר (7:22). כך היה במילאנו, בחסות רבע רביעי של 12:18 (ומחצית שניה שבה ניצחה 31:45). כך גם היה בנצחונות הבית הסופר מרשימים על מונאקו (11:26 ברבע המכריע) ומול אולימפיאקוס (15:27 ברבע הרביעי).
וכך היה גם אתמול, עם 7:23 מהדהד ב-10 הדקות האחרונות. ואם תרשו לי להתפייט לרגע, אז הקאמבקים הללו הם משל – ועודד קטש הוא הנמשל. מי שצפה בדברים שאמר הקואץ' אל המיקרופון של עמרי מנהיים לא יכול היה לפספס את העלבון/כאב/כעס של האיש נטול הבעות הפנים. קטש ידע ויודע היטב מה היה מעמדו במשרדי ההנהלה לפני מסע משחקי החוץ, ויתכן שיודע גם מה באמת חושבים עליו גם היום.
וגם אם נניח לרגע בצד ענייני נכון/לא נכון, ראוי/לא ראוי, השורה התחתונה היא שמכבי של קטש מצאה ומוצאת דרכים לשרוד. והרבה מכך בזכותו. היסטורית, למעט כוכביות מעטות פה ושם, מכבי מנצחת בזכות האתלטיות העודפת שלה על פני יריבותיה מאירופה הקלאסית. קטש, כך נראה, מתקרב למציאת הנוסחה שמתאימה להיסטוריה של המועדון ולחומר השחקנים שבידו. והיא עוברת, גם אתמול, בהרכב סופר אתלטי, נייד ומחויב שכולל את השלישיה ניבו-מרטין-קולסון. והיא עוברת, גם אתמול, דרך החלטה מודעת וחוזרת לייצר בסיטואציות מסוימות לחץ על כל המגרש. עזבו לרגע את מהותו ואיפיונו של הלחץ: השורה התחתונה היא יוזמה + התאמה לסחורה שהולחמה לה בקיץ האחרון.
וכאן, הלחץ והסחורה מייצרים יחדיו, ברבע הרביעי, איבוד כדור משמעותי של מיציץ'.
יש לא מעט אוהדים של מכבי תל אביב שיוצאים מדעתם למראה המאמן שלהם, שמרגיש להם יותר מדי כחוש וקפוא. יש ז'אנר גדול של אוהדים שאוהבים את המאמן שלהם מתרוצץ ומזיע על הקווים, איפשהו בין אסכולת צביקה שרף לאטרף של סטפאנוס דדאס. אותם אוהדים גם מאבדים את זה כשהם חשים, בטח ברגעים קשים או מותחים, שקטש סתם ניצב לו שם, שלוב ידיים ומהורהר פנים.
אתם יודעים מה? אי אפשר ולא כדאי להתווכח עם תחושות. ברמת העובדות, קטש – גם אתמול – היה היוזם והאקטיבי מבין שני המאמנים. כולל בתגובות לעבירות האישיות של שחקנים שונים בכלל ושל ניבו בפרט. כולל בזיהוי האנשים הנכונים עליהם צריך לרכב ואיתם ללכת (נניח דיברתולומיאו), או לחילופין לזהות שזה נגמר ולוותר (למשל דיברתולומיאו). כולל במעברים להרכבים קטנים בכלל ולהרכב נטול סנטר בפרט ברבע המכריע, רק כדי לסגת מזה לאחר פסק זמן של הטורקים.
אה, ויש את העניין הזה של ההגנה. את המחצית הראשונה סיימה החבורה הכי מוכשרת במפעל, זאת מאיסנטבול, עם 12/14 בזריקות ל-2 נקודות. שזה, כידוע, וואוו אחד גדול. במחצית השניה, ואני מבקש את שימת לבכם לרגע, קלעה כל אנדולו אפס הגדולה – ביחד – רק שני סלים של שתי נקודות (וזרקה רק 8 פעמים). וזה לא מפני שבמכבי תל אביב ויתרו על החילופים ההגנתיים. מכבי תל אביב הצליחה לצופף את הצבע, הימרה על לא מעט זריקות מבחוץ, שלטה הרמטית בכדורים החוזרים והייתה אגרסיבית יותר מיריבתה. שזה המון. אה, והיא חיסלה לחלוטין את וסיליה מיציץ' ברבע הרביעי. איבוד אחד שלו כבר הראנו. עכשיו נראה עוד שניים.
כאן, חילוף בין בראון לבין קולסון (בראון מחפש חילוף משולש, ואז נזכר שבהרכב הזה אין עם מי). דיברתולומיאו מסתער כדי להפריע ואף אחד לא מאבד את האיש שלו.
כאן, חילוף בראון את ניבו, עם עזרה נוספת של דיברתולומיאו. בצד החזק (כלומר, בצד של הכדור), נשארים אדאמס את קולסון ערניים ונעים במקביל לשחקני ההתקפה עליהם הם אמונים. בצד החלש, שימו לב לבראון שמחזיק מעמד נהדר עם דנסטון. אחלה אחלה פוזשן.בשורה התחתונה, מכבי תל אביב של עודד קטש רושמת סיבוב ראשון מוצלח. חשוב מכך, אי אפשר לפספס את גרף השיפור המיוחל. וכן, יכול מאוד להיות שהרבה מזה בזכות אותה פציעה של אלכס פויתרס, שסיכלה רעיונות קודמים וסייעה לעשות סדר. ולא, זה ממש לא משנה.
I BELIEVE I CAN JUMP
אם צריכים לסמן מהלך מזוקק אחד שסימן את המעבר מיתרון ושליטה של אנדולו למצב שבו החל יד אליהו הישן לרקוד ובעיקר לקפוץ, זהו הרגע המסוים הזה. שמתחיל עם מהלך התקפי לא סביר מתוצרת ניבו. כלומר, מתחיל בצעדים. ממשיך בניתור ראשון של הניבו. לאחריו הסתערות של ג'רל מרטין מול אנטה ז'יז'יץ' ההמום. ואז קפיצה לשמיים, ועוד ניתור לשמיים של הניבו.
מרגע זה נשתנו להם פני הדברים והשליטה עברה לצהוב. בשבוע שעבר דיברנו על ג'רל מרטין, שבהיעדרו של פויתרס השתלט על עמדה מספר 4. הפעם צריך לדבר על האיש שהפך לסנטר של הקבוצה. וכן, גם זה קשור קצת לפויתרס. אז נכון שרומן סורקין גורם לנו לא אחת לקריאות התפעלות, אבל האיש שיושב על עמדה מספר 5 הוא האיש שקופץ גבוה מכולם. זה אמנם לא בא לידי ביטוי בנתוני החסימות (רק 0.6 למשחק, נתון שאפשר לשייך במקצת גם לחילופים ההגנתיים שמכבי נוהגת לבצע), אבל הזינוקים של הניבו עושים לאחרונה הבדל. ולא רק בהגנה. ניבו הפך להיות האיש שאיתו מסיימים מהלכים בשלבים המוקדמים של המשחק, תוך ניצול כוח ההרתעה של בראון מחד והחשש של הגנת הפיק אנד רול מהאלי אופ שבדרך.
אתמול, מול אנדולו, הייתה הסמי פיינליסטית נחושה, כבר ברגעים הראשונים של המשחק, ללכת בכל הכוח על הרגליים הסופר איטיות וכבדות של ז'יזי'ץ'. זה הוביל לכך שכל 5 סלי השדה הצהובים הראשונים נעשו לאחר מהלכים שבהם הופעל נוהל ז'יזי'ץ', עם 2-3-4 שחקני הגנה שמנסים לעזור לו ולחפות עליו. זה הוביל, כאן, למהלך שבו מראה ניבו כישורי סיומת שפחות מוכרים לנו.
החשש מניבו השועט גם הוביל לנקודות של אחרים. שימו לב במהלך הזה לאמבאיה שאץ לאזור קו העונשין כדי לתייג ולנסות למנוע מניבו את הריצה המהירה לכיוון הטבעת, מה שמוביל לכך שג'רל מרטין מוצא עצמו פנוי מחוץ לקשת שלוש הנקודות, בדרך לטריצה חשובה למדי.
ואולי החשוב מכל הוא עניין הריבאונד. ממצב שבו מכבי תל אביב מנוצחת מדי משחק מתחת לסל שלה עצמה, כשהיא קבוצת ריבאונד ההגנה הגרועה במפעל, הדברים הולכים, מתייצבים ומשתפרים מדי ערב. הרבה מזה בזכות ניבו עצמו, שנראה ממוקד ומדויק הרבה יותר בעניין הזה, עם 8 ריבאונדים מול אנדולו. וכשלצידו ג'רל מרטין עם 9 ריבאונדים משלו, אז הכל נעשה קל והגיוני יותר.
נקודות לסיום:
1. אדאמס – 11 נקודות + 3 אסיסטים אתמול. 12.3 נקודות ב-3 המשחקים האחרונים. מעבר לכך, תחושה שמדובר באיש שמצד אחד מבין את המקום והמיקום שלו בקבוצה הזאת, ושמצד הוא אופציה אפשרית וריאלית למהלכי בידוד ברגעים משמעותיים של המשחק. אם יבחרו הצהובים לממש את האופציה החוזית עליו, זה לא יהיה רק בגלל היעדר אופציות בשוק, אלא מפני שאדאמס הרוויח את זה ביושר.
2. ז'יז'יץ' – בקיץ האחרון, עת דיברנו על הבנייה של הסגל הצהוב החדש, התייחסנו למרכיבים שונים ולאנשים שונים להם מגיע קרדיט שונה. חשוב מאוד לתת גם את הכבוד הראוי לאנטה ז'יז'יץ', שעזיבתו לאנדולו תרמה רבות למאמץ הקבוצתי. ז'יז'יץ' שיחרר את מכבי תל אביב מהמשכורת שלו + הוסיף עליה חבילה נאה של תשלומי פיצוי + נייד את רגליו הלא ניידות לקבוצה אחרת. נכון לעכשיו, מרגיש כמו ווין ווין ווין.
3. אנדולו – צפייה בספסל של אנדולו אפס במהלך משחק, לא פחות מהאופן שבו היא מתנהלת על הפרקט עצמו, מעלה שהיא הדבר הכי קרוב בליגה הזאת לקבוצת NBA (טובה). יש משהו מרוכז, נון שלנטי וענייני באופן שבו מנהלים הלארקינים של העולם את ענייניהם. יש משהו בבטחון העצמי של החבורה הזאת שבא לידי ביטוי בפאסון ברגעים טובים יותר וטובים פחות במהלך המשחק. בהיעדר התגובות, לטוב או לרע, לחילופים של המאמן. בתחושה שהם יודעים שהם מצוינים, גם אם הם מפסידים משחקים. אנדולו אפס אוחזת במאזן חלש למדי של 8 נצחונות מול 8 הפסדים. ונכון לעכשיו כלל איננה ממוקמת בשמיניית הפלייאוף. ועד שלא יוכח אחרת, היא עדיין הפייבוריטית לנצח כל משחק והפייבוריטית לקחת גביע שלישי ברציפות ברגע שיתחילו לשחק כאן משחקים על עונה שלמה.
שבת שלום
Follow @shay_hausmann