הפועל ירושלים לקחה החלטה אמיצה השבוע, החלטה שמשמעותה עמוקה יותר מכך שהמאמן מקבל גיבוי על פני השחקנים. השחרור של קרטיס ג'רלס העביר מסר שהמועדון גדול יותר מהקבוצה. זו החלטה שירושלים הייתה חייבת לקחת, עבור עצמה ועבור האוהדים שלה. אחרי שעבר ההלם הראשוני בניצחון יפה ומרשים נגד הפועל תל אביב, הגיעה אמש יריבה אימתנית בקנה מידה יורוקאפי.
לפני שנכנסים לעקרונות קבוצתיים, ביצוע תרגילים ומשמעת קבוצתית שהפגינה המושבה הסרבית שהוקמה לה במינכן, שווה להתייחס להחלטה טקטית אחת שסגרה את הסיפור ברבע הראשון. סשה ג'ורג'ביץ' בחר להתקיף בפוסט אפ את אוסטין דיי עם מילאן מצ'באן המנוסה, מה שהוביל לעבירה שנייה והוצאתו מהמשחק תוך 4 דקות.
כך איבדה ירושלים גם את הסקורר השני בטיבו (ג'רלס היה הראשון) מול קבוצת ההגנה הטובה של המפעל, שמשאירה את יריבותיה על 63 נקודות לערב. ירושלים נתקעה על 12 נקודות, עם 3 סלי שדה בכל הרבע ו-3 החטאות ליי אפ.
את הסיוט ההתקפי בו מצאה את עצמה ירושלים ברבע הראשון עוד אפשר להסביר, אבל את החופש שבו שיחקה באיירן בהתקפה, מול אין הגנה שמאפשרת 31 נקודות באחוזים משוגעים (75% ל-2 ו-72% ל-3), קצת קשה יותר להסביר.
הבור בו סיימה האלופה את הרבע הראשון וההלם שהתווסף אליו היו קטנים בהשוואה לפער ברמת הכדורסל בין שתי הקבוצות. המרדף אחרי הגרמנים היה נראה כמעט בלתי אפשרי.
הרבע השני היה טוב יותר התקפית עבור ירושלים, עם 27 נקודות, בהתקפה שבעיקר התבססה על פיק אנד רול שבו ריצ'רד האוול מביא לידי ביטוי את הניידות שלו והסיומת הרכה ועם יותר נוכחות התקפית של הגארדים הישראלים. ההלם מהרבע הראשון התרכך והפיגור אמנם הצטמצם, אך הפער באיכות ורמת הביצוע הקבוצתית עדיין היה נראה רחוק מגישור.
הרבע השלישי הזכיר יותר את הראשון. המשחק של ג'רום דייסון משווע לרכז יוצר ומושך אש לידו כדי שהוא יסיים את ההתקפות ועד שירושלים לא תביא כזה, הוא החליט לעשות זאת בעצמו ובכוח. זה נראה רע, עם מהלכים מקריים של פיק אנד רול בהם הוא לוקח את ההחלטות עליו, כאשר במקרה הטוב הוא מייצר לעצמו ובמקרה הרע זה נגמר באיבוד.
הקאמבק ברבע הרביעי, עם ריצת 3:19, המחיש, או אמור להמחיש לירושלים שזה "הטיקט" שלה - האגרסיביות והאינטנסיביות של דייסון, הידיים הזריזות של יוגב אוחיון, ההתלהבות של אומיץ' והכישרון המגוון של דיי הזכירו איך ניתן לסגור פער של כדורסל, בוודאי עם הדחיפה של הקהל.
ביום בו מספר העבירות הטכניות (סימפטום לא בריא) של ירושלים גבוה ממספר העבירות ה"טובות", שמונעות שתי נקודות, אפילו התעלות הגנתית של דייסון וקאמבק התקפי של דיי ברבע הרביעי לא הספיקו, גם כאשר הגרמנים מאבדים 21 כדורים.
בשחרורו של ג'רלס אמרה הפועל ירושלים שהמועדון מעדיף תכונות על פני יכולות, שהאופי חשוב מהכישרון. אלו עקרונות וערכים חשובים, אך למעט הרבע הרביעי, הגישה הזאת לא באה לידי ביטוי על המגרש.
ההפסד לגרמנים, בדיוק כמו הניצחון על הפועל תל אביב, אינו קובע את טיבה של ההחלטה לשחרר את ג'רלס. טיבה של החלטה תלוי באופן בו היא נלקחת ואילו עקרונות וערכים הובילו לכך. לדעתי המועדון לא ניסה להעביר מסר לשחקנים - גם ככה יש להם זיכרון קצר - אלא לבנות את הזהות שלו על ידי החלטות מהסוג הזה.
אולי לקרטיס ג'רלס לא יתגעגעו, למרות שהיכולות שלו חסרות, אבל כדי להציל את העונה האירופית השיפור במשחקה של ירושלים צריך לבוא מהקבוצה ומהאופן בו היא משחקת, ולא מהשחקנים שכבר לא כאן.
