כולם מדברים על העייפות ששלושה משחקים בארבעה ימים יכולים ליצור, ועל חלוקת העומס בין השחקנים כתנאי הכרחי לשמירה על אנרגיות מספיקות במיני-מרתון הזה. מה שמדברים עליו פחות, אבל בהחלט מאפיין סיטואציות כאלו, הוא העניין הבא: כשמשחקים הרבה אפשר, מותר ואפילו נכון לעבור הלאה במהירות. המשחק מול שרלרואה היה בדיוק כזה: עושים, מנצחים, עוברים הלאה. לא חשוב איך, לא חשוב כמה, לא חשוב מה אומרים מסביב.

דייויד בלאט כמעט שאינו משאיר דברים ליד המקרה. הוא הלך עם חמישייה קבועה במשחקי היורוליג עד למשחק אתמול, אבל הכשירות הלא מלאה של דווין סמית' וסופוקליס שחורציאניטיס גרמה לו להחליף חמישייה הפעם ולעלות עם שון ג'יימס וקית' לנגפורד, שני צלליות היורוליג עד למשחק הזה (ולנגפורד גם אחריו). ג'יימס, למשל, שיחק פי שלושה מהממוצע שלו עד למשחק הזה.

אני נוטה להאמין שבלאט קיווה לצלוח את המשחק מבלי להשתמש בסמית' וסופו, אבל התבדה בעיקר בגלל קושי של אוחיון לשמור על דמונד מאלט ומשחק חלש של ג'ורדן פארמר, שגרמו לבלגים ליישר את הגב ולהמשיך לדהור עד שהתגלו כמבולגנים לגמרי ברבע האחרון.

בכל מקרה, מרגע שנוצר סדק בהרגלים, המשחק של מכבי התקשה לזרום ובסופו של דבר השחקנים החשובים היו אלה ששומרים טוב יותר, ולא אלו שקולעים הכי טוב. הרבע האחרון הוכרע בהגנה (5:19), וזה היה ונשאר שם המשחק מבחינת בלאט גם בימים בהם ההתקפה עובדת נהדר והשלשות צוללות בקלות פנימה, ובטח כאשר הן לא. הסימן הכי טוב להנחה הזו הוא דקות המשחק של אוחיון: 32 דקות על המגרש, יותר מכל אחד אחר.

הצהובים מודים לקהל. עוברים הלאה (יוסי ציפקיס) (צילום: מערכת ONE)
הצהובים מודים לקהל. עוברים הלאה (יוסי ציפקיס) | צילום: מערכת ONE

כך שאפשר לדבר על החילופים התכופים של בלאט ועל העובדה שהפעם, בניגוד להרגלו, הוא לא מצא את החמישייה הנכונה לרוץ איתה עד לרבע הרביעי. אפשר גם לדבר על כך שהיה מקום לנסות ולסגור את המשחק מול הבלגים כבר במחצית לאחר 11:22 בתום הרבע הראשון, ולהימנע מחילופים משיקולי עומס או שיקולים אחרים.

אבל כאמור היתרון בשלושה משחקים בארבעה ימים הוא, שהמשחק נגד שרלרואה הוא היסטוריה, מה גם שכל המטרות הושגו נכון לעכשיו. אף שחקן לא נפצע, הניצחון הושג ואף שחקן לא נשחק יתר על המידה (סביר שאוחיון ישחק פחות מול לובליאנה, ופפאלוקאס יותר). לפיכך, לפחות כמו שאני רואה את זה, איו טעם להכביר מלים בעניין שרלרואה. משימה מספר 1 הושלמה,  הולכים הלאה אל משימות 2 ו-3 בימים שבת וראשון.

פאפאלוקאס מוחא כפיים (יוסי ציפקיס) (צילום: מערכת ONE)
פפאלוקאס מוחא כפיים מהספסל. ישחק יותר מול לובליאנה (יוסי ציפקיס) | צילום: מערכת ONE

הבעיה שאמורה להטריד את מכבי ת"א כרגע יותר מאשר חילוף כזה או אחר, או כשל נקודתי ברבע מסוים או של שחקן מסוים מול שרלרואה, היא נושא אחוזי הקליעה לשלוש ומקו העונשין. כרגע היא מדורגת לפני אחרונה ביורוליג מטווח שלוש נקודות עם 27.5 אחוזים בלבד, ויש לה שורה של שחקנים שלא פוגעים מבחוץ. בנוסף, מכבי מדורגת גם בין חמש הקבוצות הגרועות ביותר מקו העונשין עם 68.4 אחוזים.

נשמע כמו נתון מדאיג במיוחד מבחינת דייויד בלאט, אבל שימו לב באיזו מהירות הוא, או חלק ממנו, יכול להישמע אחרת: בעונה שעברה מכבי הגיעה לגמר היורוליג כקבוצה שדורגה אחרונה בין כל הקבוצות על קו העונשין עם 66.2 אחוז. במלים אחרות, אפשר להגיע רחוק מאוד גם עם תכונות גרועות במיוחד, בתנאי שיש חיפוי. למכבי של העונה שעברה היו קטגוריות הצטיינות אחרות שהרימו אותה למעלה.

בלו עולה לסל. לפחות הוא עדיין פוגע (יוסי ציפקיס) (צילום: מערכת ONE)
בלו עולה לסל. לפחות הוא עדיין פוגע (יוסי ציפקיס) | צילום: מערכת ONE

כך או אחרת, לא כדאי להסתמך על זה שוב. כרגע אין אף קלע שלשות אמין חוץ מדייויד בלו. ליוגב אוחיון (אם כי במספר זריקות קטן) יש אחוזי קליעה טובים יותר לשלוש מאשר לפניני, בורשטיין, סמית', פפאלוקאס ופארמר - וזה אומר הכל (ושלא תחשבו שאוחיון הוא פלא מהלך, יש לו 1 מ-12 לשתי נקודות).

כנראה שצריך למצוא פתרונות יצירתיים לשינוי המצב הזה במגרש עצמו ובאימונים, או שהסטטיסטיקה פשוט תתיישר עם הזמן וכל דבר ייפול למשבצת הנכונה שלו.