עונת ה-NBA של 2010/11 מסתמנת כהצלחה המסחרית הגדולה ביותר של דייויד סטרן כבר הרבה זמן. אחרי שהלוס אנג'לס לייקרס זכו בשתי אליפויות רצופות, פער האיכות בין קבוצות המערב והמזרח רק עלה ועלה ובעונתו האחרונה (כך הוא מבטיח) של פיל ג'קסון, לא היה נראה דבר שיכול להפריע לשליטה של הקבוצה הכי טובה בליגה בעשור האחרון.
אבל אז הגיע קיץ 2010, עמוס בשחקנים שסיימו חוזה, ובו הגיע אחד האירועים המכוננים בתולדות הליגה. שלושת הכוכבים הגדולים: לברון ג'יימס מקליבלנד (29.7 נק' למשחק בעונה שעברה), דווייד וויד ממיאמי (26.6 נק') וכריס בוש מטורונטו (24 נק' למשחק), החליטו לחתום ביחד על חוזים חדשים במיאמי ולהפוך לקבוצה הכי נוצצות שהליגה הזאת ראתה, לפחות על הנייר.
ההחלטה על הצטרפות לאותה קבוצה לא היתה מקרית. שלושת השחקנים סיימו את החוזים האחרונים שלהם בשנת 2006 והחליטו להאריך את חוזיהם בארבע שנים.
כבר אז הם ידעו, שב-2010 תהיה להם אפשרות לשחק ביחד. בשנת 2003 ג'יימס נבחר ראשון בדראפט, בוש רביעי ו-וויד חמישי, היחיד שפיספס את ההזדמנות להצטרף לחבריו היה כרמלו אנתוני, שנבחר באותה שנה, האריך חוזה באותה שנה, אך יסיים את החוזה האחרון בדנבר רק בקיץ הקרוב, וביודעין ויתר על האפשרות להצטרף לחגיגה.
ה'היט' מקבלים מכה כבר ברגע הראשון
אחרי חודש של ליגה, מיאמי היט נמצאת במאזן מביך מבחינתה של עשרה ניצחונות ושמונה הפסדים. איך קרה שהפייבוריטית הברורה לאליפות נמצאת רק במקום השישי במזרח, הפסידה כבר פעמיים לבוסטון, ופעם לאורלנדו, ניו אורלינס, יוטה, ממפיס, אינדיאנה, ודאלאס?
האם, בדיוק כמו מכבי תל אביב של אבי נימני ויוסי מזרחי (או שלא), מיאמי היט בסך הכל מתגבשת ועד סוף העונה נוכל לראות קבוצה מאוחדת וטובה? או שהבעיות של מיאמי הם מספיק גדולות כדי שנוכל להאמין שה'פלופ' הגדול ביותר שידעה הליגה מתקרב והקבוצה תתקשה אפילו להגיע לגמר המזרח העונה?
במשך הקיץ כולם עסקו בשאלה, איך תראה קבוצה של שלושת הכוכבים? חשבו על משהו בסגנון נבחרת החלומות של ארצות הברית, דורסת כל יריבה, שואו טיים מהדקה הראשונה ועד האחרונה, ואולי אפילו איתגור של שיא הניצחונות בכל הזמנים, ה-10:72 המדהים של שיקאגו בולס בשנת 1996.
אחרי שהתאמנה במחנה צבאי בקיץ, כבר במשחק הראשון של העונה הסדירה מיאמי נתקלה בקיר בטון, שעונה לשם בוסטון סלטיקס. סגנית האלופה של העונה שעברה קיבלה הרבה תיאבון ממה שעשו במיאמי, פלורידה, והחליטה לחזק את הקבוצה עם שני ענקים: שאקיל אוניל, עוד ווינר מבוגר ובלתי נגמר, וג'רמיין אוניל, שנזרק ממיאמי עם גל ההחתמות הנוצצות, ויש לו הרבה מאוד מה להוכיח.
חייבים להודות, בהנהלת ה-NBA עשו הכל כדי לחבל בבכורה של ה'היט' וסידרו מפגש פיסגה בערב הראשון של העונה, בוסטון אירחה את מיאמי וניצחה, ללא קושי מיוחד, 80:88 משכנע ועמוס בהגנה, עם 31 של ג'יימס, 18 של וויד ו-8 בלבד של בוש. לאחר ההפסד אמר דווין ווייד: "אז אנחנו לא נסיים את העונה עם 0:82 וגם לא עם 1:81, כמה שהוא צדק.
ככה לא משחקים כדורסל
הדבר המפתיע ביותר לגבי מיאמי, היא העובדה שמבחינת נקודות, הנתונים של שלושת הגדולים לא עד כדי כך מאכזבים. כריס בוש קולע 20.4 נקודות למשחק, גיימס 23.3 ו-וויד 20.6, עדיין אין קבוצה בליגה שיכולה להתחרות עם שלושה שחקנים כל כך דומיננטיים, שתמיד לפחות אחד מהם נמצא על הפרקט. גם האחוזים שלהם לא ירדו בצורה מאוד דרסתטית: בוש עבר מקליעה של 50.8 אחוזים משדה ל-50 אחוזים ג'יימס מ-50.3 ל-44.3 ו-וויד מ-47.6 ל-44.3.
הירידה באחוזים היא משהו שיכול להשתנות ולחזור למספרים הרגילים, אבל השאלה היא, האם קבוצה יכולה להחזיק שלושה שחקנים שזורקים כל כך הרבה לסל? אפשר היה לצפות שהממוצעים של כל השלושה דווקא יעלו, הרי אי אפשר לשמור על קבוצה כזאת, כך לפחות חשבנו. ווייד פתאום יוכל למצוא את עצמו חופשי לשלשה, כי צריך שלושה שחקנים כדי לשמור על ג'יימס, בוש יהיה פנוי בכל פעם שמישהו מהשניים האחרים יעלה לסל, הרי ככה זה עבד בקבוצות הקודמות שלהם. אבל מיאמי פשוט לא מצליחה לנצל את הכישרון האדיר של השחקנים, שלוקחים זריקות קשות כמעט כל הזמן.
הבעיה היא די פשוטה, מיאמי פשוט לא משחקת כמו קבוצה. אך האם היא מסוגלת לשחק ככזאת? האם המאמן, אריק ספלוסטרה, הוא הבעיה, או שיש משהו מיבני ובעייתי בקבוצה ששלושת כוכביה הם כל כך יותר טובים משאר שחקני הסגל? האסלם, ג'יימס ג'ונס, אדי האוס ואילגאווסקאס הם שחקנים לא רעים (קרלוס אורויו די רע), אבל הם נבלעים לחלוטין בתוך כל 'לקיחת האחריות' הזו של ג'יימס, בוש ו-ווייד.
שחקני מיאמי פשוט נראים חסרי שיטה והם לא מניעים כדור מספיק. מול קבוצות דינמיות כמו ניו אורלינס, אורלנדו, דאלאס ואפילו אינדיאנה פייסרס, ההתקפה וההגנה של מיאמי נראו מאוד חיוורות. אז נכון, לברון לוקח את הכדור בקצה אחד וכעבור 3 שניות עושה דאנק בקצה השני, וויד קולע עם שחקן על הפרצוף ובוש מסכן את הסל ללא הפסקה, אבל מיאמי פשוט לא קבוצה מפתיעה. אתה יודע ממי תקבל את הנקודות, איך ואפילו כמה, אתה רק צריך לשחק יותר חזק, מהיר ומפתיע מהם, ויש לך סיכוי לא רע בכלל לנצח.
בסיום ההפסד לדאלאס היה רגע שעשה הרבה מאוד כותרות בארצות הברית. ג'יימס נתקל במאמנו, אריק ספולסטרה, יום אחד אחרי שהמאמן גער בג'יימס מול כל הקבוצה, על כך שהוא לא רציני מספיק. ההתקלות בכתפיים היתה סימן למתיחות בין השניים, למרות שברור שהאינטרס של שניהם הוא אחד וכנראה זה לא מה שימנע מהקבוצה להצליח. הבעיות הן אחרות.
למרות הגנה לא מספיק טובה, אבל גם לא רעה כל כך (מקום שישי בליגה), מיאמי נמצאת במקום ה-13 בליגה בצבירת נקודות למשחק (100.6), במקום ה-19 בריבאונדים והכי חשוב, במקום ה-23 הכללי באסיסטים למשחק. ה'היט' כנראה יביאו עוד העונה סנטר שיעזור להם במשחק ההגנה ובריבאונדים, אבל לא זה מה שיפתור את הבעיה האמיתית של ה'היט', אף אחד פשוט לא מוסר.
ועכשיו, נוסעים לקליבנד
כמאמר התירוץ הקלישאתי של מועדוני הכדורגל הגדולים של ישראל, כל קבוצה נותנת את הנשמה מול מיאמי, כולם רוצים להוכיח שהם כוכבים נגדה. כמו במקרה הישראלי, זה לא אמור לשנות שום דבר. אם מיאמי תגיע עם ביטחון ורצון להקריב בכל משחק, היא צריכה לגבור על כל יריבה. בכל מגרש אליו מגיעה הקבוצה האוהדים מלווים את לברון ג'יימס בקריאות בוז חוזרות והיריבים עושים הרבה 'טראש טוק' וכבר לא נותנים כבוד לשחקנים הטובים ביותר בליגה.
הגישה הזו נכונה לגבי כל הקבוצות, שלא אהבו את ההחלטה של השחקנים לחבור יחדיו ולנסות לבנות אימפריה חסרת מתחרים, אבל זה עוד כלום לעומת מה שחושבים על לברון ג'יימס בקליבלנד. האוהדים המקומיים נחרדו מאותה הופעה טלוויזיות מעליבה, בה לברון ג'יימס מתח ב-8.7 את גבולות העצבים וטען: "עד הבוקר עדיין התלבטתי באיזה קבוצה אשחק". לברון השאיר את החברים איתם גדל באוהיו המומים ומאוכזים, חסרי סגל ראוי ומבינים שחלום האליפות חמק מהם לפחות לעוד הרבה הרבה שנים.
בלילה שבין חמישי לשישי הקאבס מגיעים לאוהיו ומצופה להם שם קבלת פנים שלא היתה עוד כמותה. האוהדים יקבלו דף הוראות ואיתו הנחיות להתנהגות במהלך המשחק. ההוראות הן לצעוק "מלך ללא טבעת", לאחר מכן לעבור לקריאות "אקרון שונאת אותך", ברבע השלישי "המלך שלנו בגד, הוא לא מסוגל לעשות הגנה. אין לו טבעת, הוא הביך את כבודו, אין ספק שהוא פשוט שקרן ואין לו טבעת", הם יקראו "סקוטי פיפן" ויצחקו בקול רם כאשר מכריזים עליו בתחילת המשחק.
אלו דווקא עוד הניסיונות לנתב את האיבה כלפי לברון למקומות יחסית חיוביים. האבטחה במגרש תהיה חסרת תקדים, כמות הקליפים ב'יו-טיוב' שהועלו כנגד ה"מלך" לשעבר שברו שיאים ובאוהיו רוצים לערוף את ראשו של המלך בכיכר העיר, לא בטוח שרק כמטאפורה. ג'יימס וחבריו יתמודדו עם הקריאות של האוהדים, שעשויים דווקא לחזק את מיאמי כקבוצה, אך לא בטוח שרוח חיובית ואמונה יפתרו את הבעיות הגדולות בה.
מיאמי תגיע העונה לפלייאוף ותדע להתמודד בכבוד עם קבוצות המזרח, אבל כל עוד הקבוצה מתבססת רק על הכישרון האדיר של ג'יימס, וויד ובוש, היא לא תגיע לשום תואר. חייב להגיע שינוי אמיתי במיאמי, שינוי בסגנון המשחק. יכול להיות שפט ריילי, הג'נרל מנג'ר שרקם את כל המזימה הזו ואחד ממאמני הכדורסל הגדולים בכל הזמנים, חושב ברגעים אלו על הפתרון המושלם. אבל כמו שזה נראה עכשיו, מיאמי תתמודד הסדרה מרתקת נגד בוסטון, אורלנדו או שיקגו, אבל כלל לא בטוח שיש לה את מה שצריך כדי לעבור כל אחת מהן.
הגמר הקלאסי עכשיו נראה שוב כמו בוסטון נגד לוס אנג'לס ויכול להיות שהשם שיצא לג'יימס, של 'לוזר' ניצחי, רק קורם עור וגידים. מיאמי היט היא כרגע הבדיחה של ה-NBA ושל ארצות הברית כולה. עכשיו, עם הגב לקיר, יכול להיות שמיאמי תצליח להפוך מאנדרדוג שהיתה פייבוריטית, לאלופה הכי שנואה בתולדות הליגה. כך או כך, דייויד סטרן יכול להיות מאוד מרוצה.
