אבל גם אם עבר בערך עשור מאז שהדברים האלה קרו בפעם האחרונה – מאז שג'ורדן היה בכותרות באופן קבוע ובולט, מאז שכולם דיברו עליו – הרי שג'ורדן לא באמת יצא מהחיים שלנו אפילו לשנייה אחת.
הטקסט הזה שאתם קוראים עכשיו הוא הראשון שאנחנו מעלים כאן לכבוד יום הולדתו ה-50 המתקרב של הוד אווירויותו, שיחול ביום ראשון, ה-17 בפברואר. אנחנו נדבר על היורשים שלו, נזכיר רגעים גדולים שלו, נביא גם את הצד של אלה שתמיד שנאו אותו, עוד ועוד.
זה לא רק הכדורסל, זו האישיות
אבל לפני שאנחנו מתחילים בכל זה, יש דבר אחד משמעותי שעומד בבסיס כל החגיגה הזו – ושצריך לדון בו. משהו אחד שגורם לכך שלמרות שעברו כמעט 15 שנה מאז הפרישה השנייה שלו מהבולס, וכמעט עשור מאז קלע 15 נקודות באחוזים רעים בהפסד בפילדלפיה, מה שהיה משחקו האחרון (עד להודעה החדשה), למרות כל הזמן שעבר והדברים שקרו, הופך את ג'ורדן עדיין לסיפור כל כך גדול.
זה לא רק הכדורסל. נכון, ג'ורדן נחשב על ידי הרוב לכדורסלן הטוב אי פעם, אבל על זה לבד אי אפשר היה להחזיק את האימפריה שהיא "מייקל ג'ורדן". וזה לא רק הנעליים. וזה לא רק הקאמבקים ולא רק הפרישה לבייסבול ולא רק הבחירות בקוואמי בראון ובאדם מוריסון וההפסדים של שרלוט בובקאטס. זה גם לא "כל הדברים האלה יחד". אז מה זה כן? זה הדבר שאיפשר את זה שכל הדברים האלה יקרו יחד, זה לצד זה,זה אחרי זה, לאותו אדם. זו אישיותו של מייקל ג'ורדן.
בעצם, זו לא אישיותו. כי עליה אנחנו לא באמת יודעים דבר. למרות שאנחנו יודעים מי זה מייקל ג'ורדן כבר קרוב ל-30 שנה, אף אחד לא מכיר את הנפש של האדם מייקל ג'פרי ג'ורדן. גם מי שחושב שהוא יודע, לא באמת כזה. כולנו ניזונים מאותם סיפורים, אנקדוטות, רגעים, תמונות, זכרונות, שמועות. כל אחד מאיתנו מוסיף את המטען האישי שלו, מערבב אותו עם כל המידע הזה, ומייצר לעצמו, בראשו שלו, את הדמות של מייקל ג'ורדן כפי שהוא רואה אותה.
זה נכון לגבי כל מפורסם ברמה זו או אחרת. אבל מה שהופך את ג'ורדן לסיפור כל כך גדול גם היום זו העובדה שלמרות שמונחת כאן אחת הדמויות המרתקות, המדוברות והפופולריות בתולדות המין האנושי (לאורך תקופה במהלך שנות התשעים דיוקנו היה מזוהה יותר משל ישו במקומות מסויימים בעולם), למרות שכולנו יודעים עליו כל כך הרבה, אנחנו עדיין נשארים מבולבלים לגמרי, רחוקים מקונצנזוס, כשאנחנו צריכים לענות על השאלה "מי הוא מייקל ג'ורדן?".
וככל שעוברות השנים, מתרבים הסיפורים ומשתנות הפרספקטיבות, נראה כי הולך ומתחדד כוח המשיכה האמיתי של הדמות הזו – העובדה שהיא מכילה כל כך הרבה סיפורים, זוויות, קצוות, לעתים סתירות.
האגואיסט הכי קבוצתי בהסטוריה
זה מתחיל כבר על הפרקט. מצד אחד, עם ממוצע הנקודות למשחק הגבוה אי פעם וכדי להיות הסקורר הטוב בהיסטוריה אדם צריך לקחת הרבה זריקות. ועדיין, מי שיאמר על מייקל שמדובר בשחקן אגואסיט שחושב קודם כל על עצמו ייחשב כמטורף. אפילו בשנים הראשונות שלו בליגה, כשהדיבור סביבו כן התייחס אליו כאחד שנוקט בגישה של "קודם-אני", הוא מסר כמות יפה של אסיסטים למשחק. כשקלע 37.1 נקודות למשחק בעונתו השלישית (והמלאה השנייה), חילק 4.6 אסיסטים, וכשירד בנקודות ל-35 ו-32.5 בשתי העונות הבאות, עלה ל-5.9 ול-8.0 אסיסטים למשחק. ועם מה שקרה לאחר מכן – כשהתבגר ועשה הכל כדי שהקבוצה תנצח – כבר בכלל עשה היסטוריה. ג'ורדן היה 6 פעמים אלוף ומלך הסלים באותה עונה. כל יתר שחקני הליגה, אי פעם, עשו את זה, ביחד, 5 פעמים. כולם היו סנטרים, ושלוש מהחמש האלה קרו בין השנים 1947 ל-1950. כמו כן, כוכבי ענק – כל אחד בתחומו – כמו סקוטי פיפן ופיל ג'קסון, פרחו לצידו. ג'ורדן היה הסקורר האולטימטיבי הראשון שהצליח לשלב את זה בתוך מערכת סופר קבוצתית.
זווית אחרת ממנה ניתן להבחין בכיוונים מנוגדים בדמותו של ג'ורדן מתרחשת גם היא על הפרקט – כשמצד אחד ג'ורדן והחיוך שלו היו מודל לחיקוי, הכלי דרכו דייויד סטרן מכר את הענף ואת הליגה לעשרות מליוני אוהדים חדשים ברחבי העולם. מצד שני, הוא לא היה אחד ששומר את הדעה שלו לעצמו, תמיד משתתף בטראש טוק, לא מהסס לומר מילה לשופטים, וגם היהמעורב בקטטה או שתיים. ועוד לא אמרנו מילה על הדיווחים והסיפורים על האופן בו היה רודה בחבריו לקבוצה באימונים.
דמותו הגדולה מהחיים של מייקל ג'ורדן הייתה גם הראשונה שהצליחה להכיל שני אלמנטים כיבכול מנוגדים – מצד אחד, הוא היה שלט פרסום מהלך והצטלם ללא הפסקה לשלל פרסומות, תכניות ומגזינים. מצד שני, מוסר העבודה שלו ככדורסלן הלך לפניו, כמי שלוקח את המשחק ברצינות תהומית ותמיד עובד קשה כדי להשתפר, גם כשברור שהוא הטוב מכל. שאקיל אוניל, האייקון הענקי שבא אחריו, לא הצליח להימנע מביקורות – מוצדקות – על הרצינות בה לקח את הכדורסל. קובי ברייאנט הוא אמנם וורקוהוליק לא פחות מטורף מייקל, אבל לא הצליח לשחזר את הצלחתו המסחרית. ולברון ג'יימס התחיל לשחק עם הגב לסל כמעט עשור אל תוך הקריירה שלו.
ואם כבר הזכרנו את הפרסומות ואת הצלחתו המסחרית, אז דמותו של ג'ורדן הייתה כל כך ייחודית ובעלת קיבולת שהיא הכילה מצד אחד את היותו הספורטאי הכי ממוסחר בתולדות הספורט והראשון שפתח את הדלת לעולם בו חברות הלבשה מחתימות ספורטאים על חוזי עתק כבר בגיל 18. ומצד שני, אף אחד אף פעם לא חשד בו שהוא משחק בשביל הכסף, כמו שאפשר היה לחשוד לאורך השנים לגבי שחקנים רבים, שברגע שקיבלו את החוזה הגדול ירדו בתפוקה. ב-95/6, כשזכה באליפות הרביעית שלו, הרוויח משכורת של פחות מארבע מליון דולר לעונה, שווה ערך לכ-9 מליון ב-NBA של היום בהשוואה לממוצע בליגה. האם יכול היה לפתוח את חוזהו בשלב מוקדם של שנות התשעים ולהרוויח מהבולס משכורות משולשות ומרובעות? ודאי. אבל זה לא קרה, ולבולס היה מספיק כסף כדי לבנות סביבו קבוצה שתאפשר לו לשלוט בליגה.
יותר פופולרי מישו, אבל מעולם ללא אמירה משמעותית
ובואו נצא לרגע מהמגרש ונעבור לעניינים חשובים לא פחות, כמו פוליטיקה וזכויות מיעוטים. משך שנים ג'ורדן היה בכל מקום, מדבר, מחייך, אבל הצליח להימנע מלומר דבר בעל משמעות. זכורה במיוחד אמירת ה"גם רפובליקנים קונים נעלי כדורסל", שפלט בסוף שנות השמונים כשהתבקש לתמוך במועמד דמוקרטי שחור לסנאט. היום ג'ורדן הוא תומך ותורם נלהב של המפלגה הדמוקרטית, ולא רק כי ברק אובמה הוא אוהד הבולס.
וכמובן, אסור לשכוח את ג'ורדן איש העסקים. גם כאן הוא עומד של שני קצוות מנוגדים. כי מצד אחד, הוא עדיין עומד בראש ומעורב מאוד בניהול מותג ההנעלה המוביל בארצות הברית – ESPN דיווחו לאחרונה כי 58% מכל נעלי הכדורסל שנרכשות בארה"ב הן ממותג "אייר ג'ורדן". מצד שני, כמנהל כדורסל ג'ורדן ממשיך להיכשל וחתום על כמה מההחלטות הגרועות אי פעם. גם כשחקן בייסבול הוא נכשל בניסיונו להגיע לליגה הבכירה, אבל לרגע לא הפסיק לעבוד קשה, להשתפר ולקוות. עם זאת, כמנהל כדורסל לא מורגש שיפור גם אחרי כמה שנים בתחום. בניגוד, כאמור, להצלחתו המתמשכת והמתקדמת של המותג שהוא מוביל.
אז מי הוא מייקל ג'ורדן? מודל לחיקוי? או אדם שכדאי להתרחק ממנו? מלך מידאס שכל מה שנוגע בו הופך זהב? או מנהל כושל שלא מצליח לגרום לשרלוט בובקטס שלו לטפס למעלה? הוא הכל, ועוד הרבה יותר – וזה מה שהופך אותו לדמות כל כך מרכזית, חשובה, משפיעה, מדוברת, מרתקת ומושכת גם היום, בגיל 50. כי כשמפרקים ממנה את כל ההטבעות, הצעקות, החיוכים, השמועות, כשמפשיטים את דמותו לגמרי, נשארים עם דבר אחד בלבד: אדם שכל הזמן רוצה לנצח ושתמיד נתן את כולו כדי להיות הטוב ביותר. אדם שבא מאהבה טהורה למשחק, אהבה שעדיין בוערת בו. ואף אחד לעולם לא יוכל לכבות. גם לא הזמן.
