sportFive353081 (צילום: ספורט 5)
צילום: ספורט 5

חולה, גוסס, מנצח
כשאתה סובל מ-39 מעלות חום, מקיא בלי סוף ולא מצליח לישון בלילה, רוב האנשים בעולם היו מתחבאים מתחת לשמיכה, צורכים גלונים של תה ובוכים על מר גורלם. עוד סיבה מדוע מייקל ג'ורדן הוא לא ככל האנשים בעולם. ב-11 ביוני 1997, ערב משחק מספר 5 בגמר ה-NBA מול יוטה, הוא סבל מכל התסמינים הללו, וזה לא הפריע לו לעלות לפרקט ולככב באחד המשחקים הכי זכורים בהיסטוריה. זה בדיוק החומר ממנו עשויות האגדות. הרי ג'ורדן הוא לא הספורטאי הראשון שנלחם בבעייה פיזית או גופנית כדי לקחת חלק במשחק חשוב. אבל מעטים הם אלו שבמצב כמו זה מייצרים תצוגה שגם טובי השחקנים בליגה חולמים עליה גם בכשירות מלאה. במחצית כבר היו להוד אוויריותו 22 נקודות (מתוך 38 בסה"כ), ולמרות שהחולשה הפיזית הלכה ונהייתה ברורה יותר ככל שנקפו הדקות, בסיום הוא לקח מנהיגות.

חצי דקה לסיום וכשהתוצאה עומדת על 85:85, בשארית כוחותיו, הוא החליט להכניס את הכדור לסקוטי פיפן, שנהנה ממץ'-אפ נוח מול ג'ף הורנאסק. ביירון ראסל, ששמר על MJ, עשה את הטעות והגיע לדאבל-טים על פיפן, שהחזיר לג'ורדן על קו ה-3. באמת צריך להגיד מה קרה כאן? ג'ורדן תפר את השלשה ומתחת למעטה המותש שלו היה אפשר להבחין בחיוך מרוצה. כמה רגעים אח"כ, פיפן היה צריך לסחוב את חברו בדרך לספסל. מייקל היה חולה וסחוט מעייפות. ומנצח. תמיד מנצח.
(אור  זיו)

סדק בשריון
קשה לנצח את הגדול מכולם, אבל לפעמים הגורל עוזר לך. אחרי שנה וחצי בחוץ ג'ורדן חזר להוביל את הבולס עם הודעה פשוטה לעיתונות . I'm back. אפשר רק לדמיין מה היה קורה בטוויטר מהודעה שכזו בימינו. כאוהד אורלנדו לא היה עבורי דבר מפחיד יותר מאשר לראות את השחקן הטוב בעולם קולע 55 נקודות במדיסון סקוור גארדן מול הניקס. מיד נזכרתי איך הוא לקח אליפות ממג'יק, מדרקסלר ומבארקלי, אז מי אלה בשבילו שאקיל ופני?

פגשנו אותו בחצי גמר המזרח. במשחק הראשון, שכמובן היה צמוד, כולנו ידענו מה יקרה. ראינו את זה כל כך הרבה פעמים בעבר. אבל לא באותו הלילה. שם חיכתה לנו הפתעה. ניק אנדרסון מגיח מאחור וחוטף את הכדור מג'ורדן, והמג'יק לוקחים את המשחק הראשון. כמוני בבית, גם הקבוצה פתאום התחילה להאמין שהיא יכולה מולו. ג'ורדן סיים את הסדרה עם ממוצע של 31 נקודות, אבל אולי זו הייתה החלודה, אולי עייפות החומר הקבוצתית ואולי בכלל הספרה 45 על הגב שהפכו אותו, לשנייה אחת, לפגיע. המג'יק ניצחו בסדרה והמשכנו לחלום, עד התבוסה בגמר. שנה אחר כך כבר היה מאוחר מדי לנסות לשחזר את ההישג. הבולס הורידו בשביל מייקל את החולצה המקורית מהתקרה. מספר 23 חזר, הבולס ניצחו 72 משחקים בעונה, וכשפגשנו בנו שוב זה נגמר בסוויפ. He was back.
(עידו  שצקין)

הלילה ההוא של המחלה (gettyimages) (צילום: ספורט 5)
הלילה ההוא של המחלה (gettyimages) | צילום: ספורט 5

חי בסרט
"THESE ARE VISIONS OF WHAT MIGHT HAVE BEEN, BUT REALITY HAS NEVER LOOKED SO GOOD".

הסרט "בואו לעוף איתי" מתחיל עם ויז'ואל של ג'ורדן זורק לסל. לאחר מכן הוא אומר כמה מילות פתיחה למצלמה. בסיום דבריו עולות תמונות של מייקל משחק בייסבול כילד, והקריין מלווה אותם עם המשפט שמופיע כאן למעלה, כשבסופו, בתזמון מושלם, רואים אותו במדי הבולס.

אני לא זוכר מתי ראיתי את הסרט לראשונה. הייתי בערך בן 9. אבל ראיתי אותו פעם אחר פעם אחר פעם. ומשום מה, הציטוט הנ"ל נחקק בתודעתי.

בדיעבד, אני מניח שהוא לא עזב אותי, דווקא בגלל שהוא היה מופרך וחסר היגיון. שהרי, מה הקשר בין ילד בן 9, מייקל ג'ורדן והמציאות? מייקל היה הכל בשבילי, מלבד המציאות. ככל שהוא ריחף באוויר, אני ריחפתי בדימיון.

היום אני כבר לא "מעריץ" אף ספורטאי, ולא מאמין בפולחן אישיות. אבל כילד שטרם הפנים מהי המציאות (וטוב שכך) – מייקל נתן לי את המפלט שהייתי זקוק לו. לכן, גם אם הייתה זו מציאות מדומה בלבד, קשה לי לדמיין איך היא הייתה יכולה להראות טוב יותר. ובכן, היא לא.
(דניאל  מני)

סמל לתקופה שהיינו עוד נאיביים (gettyimages) (צילום: ספורט 5)
סמל לתקופה שהיינו עוד נאיביים (gettyimages) | צילום: ספורט 5

טקס העברת הידיים
כמה קיללתי אותו ברגע ההוא. בשקט, בתוך הדממה שסביבי, בחשכת הליל, אבל מכל הלב. מתוך אותו לב שזה עתה הוא נעץ בו יתד דוקרנית. לא חתיכת קרש מחוספסת ושורטת כמו בסרטי הערפדים, אלא אחת חלקה, מבריקה וקטלנית מטיטניום. שיא הטכנולוגיה. בום, וגמרנו.

מילא העובדה המעליבה שהוא קיבל את הכדור מקליף לבינגסטון, שחקן אפור שרק בטעות לא הלך לעבוד כסבל בחברת הובלות, אבל כל הגנת הלייקרס הייתה שם מצופפת ברחבה. הבונקר היה מוכן, האוטובוס חנה לפני הסל. כל קלישאה אחרת גם תתאים, אבל זה לא יעצור אותו. מבט קצר קדימה, האש הוצתה בעיניים והוא החל לדהור. צעד אחד חריג בגודלו, ריחוף חייזרי בין סם פרקינס לאיי.סי גרין, הכדור מונח ביד ימין ופתאום עובר בתנועה מעגלית בלתי תיאמן לשמאל, מוקפץ ללוח וצונח בעדינות אכזרית פנימה. כמה שזה כאב.

ההפרש במשחק השני של גמר 1991 צמח ל-26 נקודות, פסק הזמן הוזעק והמבט ההמום על פניו של פיל ג'קסון המשופם אמר הכל. את ההבנה שניסיתי להדחיק באותו רגע בחושך בסלון, את מה שכולם הבינו. מייקל ג'ורדן השתלט באותו רגע על הסדרה. מייקל ג'ורדן בדרך לאליפות ראשונה. מייקל ג'ורדן הופך מכשרון יוצא דופן לאחד הגדולים באמת. כמה קיללתי אותו ברגע ההוא.
(דניאל  שחק)

הרבה ומהכל
האמנתי ללאנס ארמסטרונג, ממש עד ההודאה המחורבנת שלו בתכנית של אופרה. לפעמים כיף להיות נאיבי ולהתעלם מכל תמרור אזהרה בדרך. להעריץ מישהו ושהתדמית שלו לא תתנפץ לרסיסים מול הפרצוף שלך.

מייקל הוא נבלה לא קטנה. קלפן, מהמר כרוני, קונטרול פריק, אישיות של מניאק. אבל על הפרקט הוא אלוהים. אוף, כמה שהוא אלוהים. הלילות איתו הם חלק מרצועת החיים של הדור שלי. השלמות, הזיעה שנראתה כחלק בלתי נפרד מהקרחת הכי נוצצת בעולם. אהבתי אותו כל כך בזכות הזריקה היפהפייה עם התנועה לאחור, הרגעים שהוא אסף את כולנו לכדי סגידה.

מייקל מול ראסל, צמרמורת (gettyimages) (צילום: ספורט 5)
מייקל מול ראסל, צמרמורת (gettyimages) | צילום: ספורט 5

הערצתי את המסירה לפקסון, את הצעד וחצי והעברת הידיים באוויר, הסדרה מול בארקלי, וכמה שנים אחרי זה את הכדור לסטיב קר, את 38 הנקודות עם 39 וחצי מעלות חום והתמונה הבלתי נשכחת מאותו משחק מספר 5 מול יוטה, כשהוא נתמך על ידי החברים מהבולס. וגם את הסיגרים אחרי כל אליפות, ובטח שאת הסוויש במשחק שהיה אמור להיות האחרון בחייו. שלא לדבר על ההצגות במדיסון סקוור גארדן, ועוד ועוד. אבל בעיקר אהבתי את מייקל, כי תמיד היה שם בשנים האלה של הנאיביות, והצליח לא להרוס את זה. ובעולם של חלאות שטינפו את הספורט שלהם, הוא רק עשה את הכל עוד יותר מושלם.
(אורי  דגון)

מתנת פרידה
בלי בחורות, בלי אלכוהול ובלי מוזיקה רועשת. קשה לומר שחגגתי יום הולדת 18 בצורה סטנדרטית. למעשה, בשעות הראשונות שלי כגבר הייתי לבד. לבד, אבל מאושר. ה-14 ביוני 1998. בבית של ההורים דממה, ורק אני חסר שקט. בשעה די מוקדמת של הבוקר אני אתייצב למבחן בגרות, אבל לא הוא הסיבה להיפראקטיביות שקפצה עליי. זו ההמתנה למשחק מספר 6 בגמר ה-NBA, יוטה מארחת את שיקאגו. מייקל ג'ורדן, אליל ילדותי, רוצה אליפות שישית ואני לא מסוגל לישון.

ידעתי שזה עשוי להיות משחקו האחרון של MJ במדי הבולס, אולי האחרון שלו ב-NBA, ושמחתי לחלוק איתו את התאריך המשמעותי. במהלך המשחק, אותה דממה בצפון פ"ת הופרה עם כל סל, כל חדירה מופלאה או אסיסט לפנתיאון. כמו נמר אמיתי וכמו שעשה לכל אורך הקריירה, מייקל הריח מאני טיים. הוא הרגיש את משקלו של המעמד והופיע אליו במלוא גדולתו. מה שקרה באזור 7 בבוקר, בדקה האחרונה של המשחק, נכנס להיכל התהילה של הכדורסל, וגם העיר אצלי את כל הבית.

41.9 שניות לסיום, הג'אז ביתרון 3. ג'ורדן מחפש סל מהיר ומוצא אותו אחרי 4 שניות בחדירה נחושה מול בריון ראסל. ההתקפה הבאה של יוטה הבהירה לעד למה מספר 23 הוא באמת הגדול מכולם. קארל מאלון מקבל את הכדור עם הגב לסל בתקווה לחפור את דרכו פנימה. ג'ורדן רודף אחרי ג'ף הורנאסק אבל לפתע נעצר במה שנראה לרגע כמו נטישת עמדה חסרת אחריות, מול אחד מקלעי השלוש הטובים בליגה. אבל אז, בתזמון מושלם הוא מגיח מאחורי מאלון וגונב לו את הכדור במכת גורל אחת. מהלך הגנה מושלם של שחקן הגנה ענק, שמחזיק כעת בידו כדור היסטורי. במבט לאחור, כל העולם ידע איך זה ייגמר. גם עפר שלח, שפרשן עבור ערוץ הספורט, פלט "ג'ורדן" במן ייאוש של מי שיודע מה הולך לקרות. אני דווקא הייתי בלחץ היסטרי, אבל מייקל הרגיע אותי מהר. שוב מול ראסל, עצירה קטלנית במקום, עליה וזריקה נקיה מחצי מרחק. סוויש. "זה אולי היה הסל האחרון של מייקל ג'ורדן ב-NBA", אמר בוב קוסאטס מ-NBC, שקלט את גודל הרגע. ובגוף שלי צמרמורת.

לבגרות בבוקר הגעתי עם עיניים חצי עצומות. אני באמת לא זוכר את הציון הסופי, ולמי בעצם אכפת? אני גם לא זוכר איך חגגתי את יום הולדת 19, אבל מייקל כבר לא היה שם. הוא שיחק גולף באיזה קלאב בשיקאגו, עישן סיגרים והתרפק גם הוא על הטבעת האחרונה שלו, טבעת שהוא בטח לא יכעס אם ארגיש שהיא גם קצת שלי.
(ארז  וייץ)