ברוב המקרים בספורט, שחקן מקבל זהות של מועדון אחרי מספר שנים שבהן הוא משחק בו. לפעמים מועדון מאמץ זהות של שחקן שמשחק במועדון שנים. לא חסרות דוגמאות כאלו לאורך ההיסטוריה: לארי בירד ותרבות האיש העובד בסלטיקס, מג'יק ג'ונסון והשואוטיים בלייקרס, ביל למביר והבאד בויז בדטרויט. גם בשנים האחרונות אנחנו רואים זהויות כאלו: סטף קרי ומשחק ההתקפה של הווריורס, ג'יימס הארדן והאנליטיקס ברוקטס. מעולם לא ראינו שחקן מאמץ זהות של מועדון לפני ששיחק בו דקה. זהו הסיפור של ג'ימי באטלר והתרבות של מיאמי היט.
התרבות של מיאמי היט
פט ריילי, אחד האנשים המעוטרים ב-NBA, מאמן שזכה בחמש אליפויות והשתתף בתשעה גמרים, מוביל את המועדון מ-1995. באותה שנה הוא "ערק" מהניקס בשביל המון כסף, אחוזי שליטה, ותפקיד הבוס הגדול עם המילה האחרונה. בשנות ה-80 ריילי היה מזוהה עם הוליווד, בתור מי שאימן את השואוטיים לייקרס. כשעבר לניקס הוא אימץ את הסגנון הפיזי של פטריק יואינג וצ'ארלס אוקלי. כשהגיע למיאמי המועדון היה רק בן שבע, עדיין בתחילת דרכו, ובשל לאמץ את דרכו של ריילי. ריילי יזכר כאחד המנצחים הגדולים בהיסטוריה של הליגה. לא רק בגלל חמש האליפויות שלקח כמאמן (ועוד אחת כשחקן), אלא בעיקר ובזכות הדרך שבה הוא הוציא את תחום האימון ממגרשי הספורט והביאו לתוך המציאות של כולנו. ריילי פרסם שני רבי מכר שכל מאמן וקואצ'ר חייבים להכיר. הוא תבע מושגים שמגדירים ווינריות ועבודה קשה. במיאמי הוא ידוע בתור הסנדק.
אז מהי אותה תרבות של ההיט שכולם מדברים עליה? התרבות של מיאמי בנויה על שני עמודי בסיס:
1. תתכונן, תעבוד קשה, תגיע הכי מוכן שאתה יכול, תעשה את המקסימום.
2. לעולם אל תוריד את הרגל מהגז.
אם לשים את זה במסגרת של ערכים אז מדובר בעבודה קשה וניצחונות. עבודה קשה בפני עצמה לא מספיקה. אתה חייב להיות הגרסה הכי טובה שלך שאתה יכול להיות, ולא משנה מה התפקיד שלך במועדון, או כמה מפורסם אתה. מכאן האובססיה של המועדון עם אחוזי השומן של שחקנים. בזמן שבשאר הליגה הקבוצות בודקות אחוזי שומן בתחילת העונה ובסיומה, בהיט עושים בדיקות רבות במהלך העונה. מי שמתעצל ישב על הספסל. ההיט מצפים מהשחקנים בקבוצה להיות בכושר הכי טוב שהם יכולים להיות, בלי תירוצים. את הניצחונות, או הסמלים הפיזיים שלהם, ריילי לוקח לכל מקום, לכל פגישה. המשרד שלו מעוטר בתמונות ניצחון. הוא מקפיד לענוד טבעת אליפות אחת לפחות, מתוך התשע שיש לו. ריילי משדר הצלחה, משדר ווינריות.
כתוצאה מהתרבות, מיאמי מקפידה להתייחס לכל האנשים שעובדים במועדון בצורה שווה, ולא משנה אם אתה דנקן רובינסון או לברון ג'יימס. לאחר העזיבה של לברון לקליבלנד, מתחת לפני השטח נשמעו מלמולים על כך שאחת הסיבות שהוא עזב הייתה שריילי לא נתן לו יחס של כוכב. לברון הוא כנראה השחקן שלוקח את מקצוע הכדורסל הכי ברצינות שאפשר. הוא משקיע בגוף שלו כמיליון דולר בשנה. לא שם הוא דרש יחס מיוחד. לברון רצה את הדברים הקטנים. לצ'פר את הפמליה שלו, אבל גם אותו. אחד הסיפורים שיצאו לתקשורת הוא שאחרי שני משחקים בלוס אנג'לס הקבוצה הייתה צריכה להמריא למשחק בדנבר. לברון רצה להישאר בלוס אנג'לס עוד לילה אחד, כדי ללכת למסיבת יום הולדת של חברו כריס פול, ולהצטרף לקבוצה עצמאית. ריילי סירב, בלי לחשוב פעמיים. במיאמי אין חשיבות למעמד שלך.
עוד סיטואציה מהעבר שמדגימה היטב את התרבות של ההיט מגיעה מעונת 2016-17. ההיט פתחו את אותה עונה בצורה נוראית. אחרי 41 משחקים המאזן היה 11 ניצחונות ו-30 הפסדים, בווגאס נתנו להיט 0.03% סיכוי להגיע לפלייאוף. זה השלב שבו קבוצה בדרך כלל מרימה ידיים והולכת לטנקינג אגרסיבי. אלא שהמילה טנקינג לא נמצאת בלקסיקון של ההיט. טנקינג זה לא חלק מתרבות מנצחת. מיאמי ניצחה 13 משחקים ברציפות, ובחצי השני של העונה השיגה מאזן הפוך 30 ניצחונות ו-11 הפסדים. היא סיימה במקום התשיעי במזרח, עם מאזן זהה לשיקגו שסיימה שמינית. אם מיאמי הייתה מוותרת, או לא מתאמצת, היה לה סיכוי טוב להשיג בחירת דראפט גבוהה. הליגה תיגמלה את ההיט על הספורטיביות והמאמץ בבחירה ה-14 בדראפט - בחירה שקשה מאוד למצוא בה סופרסטארים.
אלא שבשלב הזה התערבו קארמה, מערכת הסקאוטינג וצוות פיתוח השחקנים של הקבוצה. הם בחרו בבאם אדאביו הבוסרי ממכללת קנטאקי. הם ראו את הפוטנציאל, את מוסר העבודה, את ההתאמה למערכת של ההיט. הם עזרו לו להפוך לשחקן שהוא היום - אולסטאר לכל דבר ועניין. החסימה שלו על טייטום במשחק 1 בגמר המזרח היא בוודאות המהלך ההגנתי הגדול של העונה, ואולי המהלך הכי גדול של העונה באופן כללי. בשתי העונות הראשונות שלו בליגה אדאביו הראה המון פוטנציאל. העונה, ובייחוד בבועה ובפלייאוף, אדאביו הפך למפלצת. עוד נחזור לאדריס (באם הוא רק כינוי, השם המלא הוא אדריס פמי אדאביו). כתבנו על הכלה, בואו נכתוב על החתן.
התרבות של ג'ימי באטלר
אם היה עלינו לתאר את שתי התכונות הבולטות של באטלר, כנראה שהן "עובד קשה" ו"אף פעם לא מוריד את הרגל מהגז". יש להן חלק ממה שהפך אותו לעושה צרות בשיקגו, מינסוטה ופילדלפיה. אך הן הפכו אותו למנהיג המושלם של מיאמי היט. מי שאחראי על השידוך הוא דוויין וויד ששיחק עם באטלר בעונת 2016-17 בשיקגו. אחרי עונה בשיקגו וחצי עונה בקליבלנד וויד חזר למיאמי, וכשהגיעה העת היה לו מסר לגבי ג'ימי באטלר: "הוא בחור מהסוג שלנו" סיפר אריק ספולסטרה, מאמן ההיט, "הוא טיפוס של ההיט. בין אם זה יכול לקרות ובין אם לא, הוא אמר 'הבחור הזה הוא כמונו'".
באטלר הוא סיפור סינדרלה. אביו נטש את המשפחה כשג'ימי היה פעוט. בגיל 13 אימו אמרה לו "אני לא אוהבת להסתכל עליך, אתה חייב ללכת מפה" (הציטוט הוא של באטלר), ושלחה אותו לרחוב. ג'ימי התגורר באופן מזדמן אצל חברים, ורק בכיתה י"ב אומץ על ידי משפחה של אחד מהם. את קריירת המכללות שלו התחיל בג'וניור קולג' קטן מטיילר טקסס, לפני שעבר למרקט, מכללה קטנה, אבל שייכת לליגת המכללות הראשונה. הבוגרים המפורסמים שלה: דוק ריברס ודווין וויד. באטלר השלים ארבע שנים במכללות לפני שיצא לדראפט 2011. הוא עשה לעצמו שם כעילוי הגנתי עם משחק התקפה מפוקפק ונבחר בבחירה האחרונה של הסיבוב הראשון על-ידי שיקגו בולס.
ג'נרל מנג'ר שנשאר בעילום שם אמר עליו לצ'אד פורד מ-ESPN: "הסיפור שלו הוא אחד מהיותר יוצאים דופן שראיתי בכל שנותיי בכדורסל. היו כל כך הרבה פעמים שבהם החיים שלחו אותו להיכשל. בכל פעם, הוא התגבר כנגד כל הסיכויים. כשאתה מדבר איתו - והוא לא מתבייש לדבר על החיים שלו - יש לך את התחושה שבילד הזה יש גדולה".
עצם ההגעה ל-NBA הייתה הישג עצום עבור ג'ימי. אבל זה לא הספיק לו. בעונת הרוקי הוא לא ראה הרבה פרקט, וב-8.5 דקות למשחק ולא השאיר חותם על המשחק. אותה עונה נגמרה באופן טראומטי עבור הבולס, עם הקרע ב-ACL של דרק רוז בסיבוב הראשון של הפלייאוף. בלי רוז, תוך שיפור מתמשך בהתקפה, ובחסות השיטה ההגנתית של ת'יבודו, באטלר חצב לעצמו תפקיד גדול יותר. ההגנה תמיד הייתה שם, ההתקפה השתפרה מעונה לעונה, ומניין הדקות רק הלך ועלה. בתום העונה השלישית שיקגו רצתה לתת לו הארכת חוזה בגובה 40 מיליון דולר לארבע עונות. באטלר חשב שזה לא מספיק ובחר להמר על עצמו. בתום אותה עונה הוא זכה בפרס השחקן המשתפר. שיקגו עדיין לא הייתה בטוחה כמה כסף הוא שווה, אבל באטלר ידע. באטלר אמר בתקשורת שיחתום על "הצעת ההענות" בשיקגו לעונה אחת כדי שיוכל להפוך לשחקן חופשי לא מוגבל. הוא כופף את היד של הבולס לתת לו "הצעת הענות מקסימום" - הצעה נדירה שמשמעותה שכל קבוצה שרוצה להחתים את באטלר כשחקן חופשי מוגבל, צריכה לתת לו חוזה עם שכר עונתי מקסימלי לשלוש עונות לפחות. בסופו של דבר זה נסגר על חוזה מקסימום של 95 מיליון דולר לחמש עונות.
כאן בערך החלה מערכת היחסים להתדרדר. העזיבה של תיבודו וההגעה של פרד הוייברג הפכו את הבולס לקבוצה רכה וחסרת זהות. מצבה המתסכל של הקבוצה הוביל להמון חיכוכים של באטלר עם המאמן ושאר השחקנים. אחרי שנתיים כאלו הוא עבר למינסוטה בטרייד. הוא הספיק לסחוב את הזאבים לפלייאוף לראשונה מזה קזיליון שנים, אבל לא היה קליק. על אף החיבור המחודש עם ת'יבס, הרכות של קארל-אנתוני טאונס ואנדרו וויגינס הוציאה את באטלר בתור האיש הרע. באטלר דרש טרייד ועשה בלאגן כדי לקבל אותו.
פסגת הדרמה הגיעה כשבאטלר סוף סוף הגיע למחנה האימונים, התעקש לעלות עם החמישיה השלישית, וניצח את החמישיה הראשונה, תוך שהוא מקלל את כולם וצועק לג'נרל מנג'ר שהם לא יכולים בלעדיו. אמרנו - לא מוריד את הרגל מהגז, גם כשהאוטו נוסע נגד כיוון התנועה. בסופו של דבר הטרייד הגיע לפילדלפיה, וחדר ההלבשה המשונה שלה. גם שם זה לא הסתדר. באטלר לא היה השחקן הכי טוב בקבוצה במהלך העונה, אבל בפלייאוף, בייחוד בסדרה נגד טורונטו, קשה היה להתווכח עם הווינריות שלו. בקיץ, לראשונה מאז הגיע לליגה, באטלר היה שחקן חופשי, וסוף-סוף זכה לבחור איפה הוא ישחק.
הבחירה במיאמי השאירה המון פרשנים מבולבלים. יש התאמה באופי בין הקבוצה לשחקן, אין ספק. אלא שבשנים האחרונות הכוכבים הגדולים הולכים לשחק עם החברים שלהם, לקבוצות שבהן הם יכולים לנצח. על הנייר, מיאמי לא נראתה כזו. היו צריכים לקרות הרבה דברים, וקרו המון דברים כדי שהיא תגיע עד לגמר הפלייאוף.
עבודה קשה משתלמת
הפריצה של באם אדאביו הייתה הדבר הראשון שקרה. ב-2017, כשיצא לדראפט אדאביו נחשב לגבוה אתלטי שמסוגל לרוץ ולהוריד ריבאונד. ההשוואות העיקריות היו לטריסטאן תומפסון ומרקיף מוריס. זו גם הסיבה שאדאביו עדיין היה פנוי בבחירה ה-14. אדאביו הראה המון פוטנציאל בשנתיים הראשונות שלו בליגה אבל נאלץ לשחק מאחורי חסן ווייטסייד. בקיץ מיאמי העבירה את ווייטסייד בטרייד, ופינתה לבאם את הדרך לדקות ולחמישיה. ההשוואות היום קצת יותר מחמיאות - דראגיץ' השווה אותו לדריימונד גרין בהגנה ובניהול המשחק, רק שבאם יותר גדול, יותר חזק, ויותר אתלטי. נגד מילווקי ובוסטון באם הראה ניצוצות של לא אחר מאשר הגריק פריק. היו כמה התקפות שבהם הוא ניער את יאניס, בדיוק כמו שיאניס מנער שחקנים אחרים, בדרך לסל. באם היה מרשים מאוד בפלייאוף, אבל צריך לזכור שזו רק עונתו השלישית בליגה. יש עוד המון למה להתפתח.
הדבר השני שקרה היה מציאת דאנקן רובינסון. כשיצא לליגה דאנקן רובינסון תפס את השם להרבה אנשים בישראל כשילוב שמם של שני כוכבי סן אנטוניו בשנים של חילוף המילניום. הוא היה בעיקר קוריוז. רובינסון התחיל את דרכו בליגת המכללות השלישית לפני שהתקדם למישיגן סטייט. זה לא עזר לו להבחר בדראפט 2018. אחרי שהרשים בליגת הקיץ במדי מיאמי הוא קיבל חוזה דו צדדי ובילה את עיקר עונת הרוקי שלו בג'י ליג - ליגת ההתפתחות. הוא חרך שם רשתות, אבל מעט מאוד אנשים מחוץ למיאמי שמו לב. בקיץ החוזה שלו שודרג, והיום יהיה קשה למצוא אוהד כדורסל שלא שמע עליו. בליגה המשוועת לקלעי שלשות אוטומטיים קשה להאמין ששחקן שקולע 3.7 שלשות ב-44% לא נבחר בדראפט. מיאמי התבררה כמקום הכי טוב עבורו, שכן הקליעה אולי הייתה שם גם לפני, הבטחון - לא. רובינסון מספר שסבל מ"תסמונת המתחזה". הוא לא האמין שהוא ראוי להיות בליגה, שהוא ראוי לקחת את הזריקות. רוב שחקני משנה ב-NBA גדלו ככוכבים ובליגה הצליחו בתפקידים אחרים. רובינסון מעיד על עצמו שהוא אפילו לא היה שחקן תיכונים טוב. אין מתאים מספולסטרה לדבר על תסמונת המתחזה. ספולסטרה בעצמו עבר את אותו תהליך כשמצא את עצמו לפתע פתאום בתפקיד המאמן הראשי של לברון, וויד ובוש. הוא עזר לנטוע ברובינסון את הבטחון עם הרבה עבודה קשה, וגם קצת לוגיקה שהראתה לרובינסון איזה השפעה יש לו על המשחק כשהוא לוקח את הזריקות.
הדבר השלישי שקרה היה עלייתו של קנדריק נאן. נאן חלה בקורונה לפני תחילת הבועה. זה פגע לו בכושר, הוא הגיע מאוחר, נפצע ולא הצליח להכנס לעניינים כמו לפני הפסקת העונה. זה קצת השכיח אותו מהאוהדים, אבל מדובר בעוד סוג של נס-תרבות מיאמי. מדובר בשחקן שלא נבחר בדראפט ונבחר לחמישיית הרוקיס של העונה הרגילה. נאן גדל בשיקגו והתחיל את קריירת המכללות שלו במכללת אילנוי. הוא שיחק שם שלוש עונות לפני שסולק מהמכללה ב-2016, חודשיים לאחר שהודה בתקיפה. נאן עבר למכללת אוקלנד ונאלץ לשבת שנה בחוץ. את עונתו היחידה באוקלנד הוא סיים כקלע השלשות המוביל במכללות עם 4.5 שלשות למשחק, והיה שני במספר הנקודות רק לטריי יאנג. אלא שבגיל 23 העניין בו היה פחות בהרבה. הוא לא נבחר בדראפט 2018. גולדן סטייט החתימה אותו על חוזה לא מובטח וחתכה אותו לפני פתיחת העונה.
נאן עבר לשחק בסנטה קרוז ווריורס בג'י ליג וכיכב שם. בעשירי לאפריל, היום האחרון של עונת 2018-19, בזמן שכל הקבוצות היו עסוקות בהכנות לפלייאוף או ללוטרי, מיאמי החתימה את נאן על חוזה, ולמעשה גנבה אותו מתחת לאף של הווריורס ושאר קבוצות הליגה.
הדבר הרביעי שקרה למיאמי הוא הפריצה של טיילר הירו בבועה. את עונת 2018-19 סיימו שלוש קבוצות במאזן זהה. שארלוט, מיאמי וסקרמנטו. הבחירה של סקרמנטו הייתה שייכת לבוסטון. במצבים כאלה הליגה מטילה מטבע כדי לסדר את הקבוצות לפני הלוטרי. הטלת המטבע קבעה ששארלוט תבחר בבחירה ה-12, מיאמי 13 ובוסטון 14. על פניו לא מרגש במיוחד. אלא שלפי הדיווחים, דני איינג' שם עין על הירו, ומיאמי בחרה אותו בחירה אחת לפניו בזכות אותה הטלת מטבע. בוסטון נאלצה להסתפק ברומאו לנגפורד. מה עשה הירו ומה עשה לנגפורד בגמר המזרח אתם כבר יודעים.
שום דבר בהירו לא זועק שחקן כדורסל מקצועי. הוא אמנם בגובה 196 סנטימטרים, אבל רזה כמו דף. מוטת הידיים שלו, אחד הנתונים הכי חשובים בשנים האחרונות לקראת הדראפט, קצרה יותר מהגובה שלו - 191 סנטימטר בלבד! בזמן שקבוצות NBA מריירות על שחקנים עם מוטת ידיים ארוכה, קל להם לפספס את הירו.
אלא שהירו לא מוגדר על ידי מוטת הידיים שלו. אם כבר צריך לבחור איבר בגוף האדם, עם הירו צריך לרדת קצת יותר למטה. "ביצים של פיל" אם לצטט את ג'ון קליפארי, מאמנו במכללת קנטאקי. הירו הוא הסקורר הנוסף לצד באטלר בדקות האחרונות של משחקים צמודים. הוא רוצח על המגרש. היו לו לא מעט שלשות מכריעות כדי לבסס את המוניטין שלו, וגם המשחק ההוא בגמר המזרח שבו קלע 37 נקודות. אלה לא דברים שרואים מרוקיז בפלייאוף.
ואם לא די בכך, יש גם אלמנטים נוסף - הטרייד שהביא את ג'יי קראודר למיאמי כנספח לאנדרה איגודלה, ועל הדרך נפטר מדיון ווייטרס וג'יימס ג'ונסון. ישנה גם החזרה לחיים של דראגיץ' בפלייאוף (עד הפציעה הקשה). אבל נקפוץ ישר לנקודה האחרונה - אריק ספולסטרה. האיש שהתחיל כמתאם וידאו ב-1995, וטיפס עד לכסא המאמן הראשי. האיש שזכה בשתי אליפויות ולא מקבל עליהן קרדיט כי לברון. ספולסטרה הוא אחד המאמנים הטובים בליגה, עוד לפני מה שקרה בבועה. הוא מאמן יסודי, מאמן של עבודה קשה, מאמן שמגלם את התרבות של מיאמי היט.
הריצה של ההיט בפלייאוף לא הייתה מתרחשת בשום קבוצה אחרת. עם כוכב שרק הגיע ומחליק לעמדת המנהיג בכזו קלות, שלושה שחקנים בעונה ראשונה משמעותית שנותנים כזו תפוקה, שחקן שנכנס לחמישיה ופורח בכל דרך אפשרית. זה קורה כי במיאמי אין מעמדות, והשם שלך לא משנה. הדבר היחיד שמשנה זה כמה קשה אתה עובד, וכמה אתה עוזר לקבוצה לנצח. זה קורה כי זו התרבות של ההיט. בכל קבוצה אחרת הילדים האלו היו מסומנים כקבוצת העתיד. במיאמי הם קבוצת ההווה. וגם אם הם יפסידו ללייקרס, הם יתנו הכל על המגרש. בכל זאת צריך הרבה יותר מעבודה קשה בשביל לנצח את לברון. צריך ניסיון וכישרון. בשנה הבאה יהיה להם גם את זה.
