זה סיפור אהבה טהור בין אדם, לתחביב שהפך למקצוע. בין אינדיבידואל לאובייקט כתום ועגול, בין ישות לענף. לאחר 35 שנה (משחק מגיל שנתיים), מתוכן 20 כמקצוען, שבהן עשה אהבה עם הכדורסל - קובי בראיינט משחרר. מפוכח, מודע, שלם.
"אני מוכן לתת לך ללכת", הוא מתייחס לענף במכתב נוגע ללב. "רק רציתי שתדע, כדי שנוכל לשמור ולנצור את מעט הרגעים שעוד נשארו לנו יחד. ושנינו יודעים, שלא חשוב מה אעשה בעתיד, תמיד אשאר הילד עם הכדור שעשוי מגרביים בידי, פח אשפה בפינה, עם 5 שניות על השעון: 5...4...3...2...1... – אוהב אותך תמיד, קובי".
מקצועית, קובי נמצא כבר שנים בדיון על היותו אחד מהשחקנים הכי הכי גדולים שידע המשחק. אבל לא אכתוב כאן על שיאים, לא אציין מספרים ולא אתרפק על רגעי כדורסל קסומים ויחודיים שלא ישובו. מכתב הפרידה של בראיינט מהמשחק והפנייה לאוהדי הלייקרס, הם אלה שמצביעים על הגדולה שלו בכל מה שקשור לתשוקה, הערצה, רומנטיקה נדירה ואהבה אין סופית בין אדם למשחק.
"נתתי לך את הלב והנשמה", הוא פונה למשחק האהוב עליו, "לא בגלל האתגר, אלא בגלל שקראת לי. עשיתי הכל בשבילך, כי זה מה שעושים למשהו שגורם לך להרגיש כמו שאתה גרמת לי להרגיש. אבל כבר לא אוכל להמשיך באובססיביות הזו. הלב והראש עוד יכולים להתמודד, אבל גופי יודע שזה הזמן לומר שלום".
מפוזר, מתפזר, עף לשמיים
אני מעריץ את המשחק שלו מרגע שראיתי אותו אוחז בכדור, אי שם באמצע העשור האחרון של המילניום הקודם. חוצפן על המגרש, עף לשמיים, נמצא בכל מקום, מפוזר, מתפזר, אחוז תזזית. חולה אהבה. אני אוהד את הלייקרס עוד מהימים של מג'יק וקארים וככזה, לא יכולתי שלא להתרגש גם מהמכתב שנמסר על ידי בראיינט לכל מי שהקבוצה יקרה ללבו:
"חלקיכם הכלתם אותי, חלקיכם לא, אבל כולכם עזרתם לי להפוך לשחקן ולאדם שניצב מולכם היום. נתתם לי ביטחון לנתב את הכעסים שלי לכיון נכון, הספק שלכם נתן לי הנחישות להוכיח שטעיתם. הייתם עדים לפחדים שלי, לחוזקות שלי. הדחייה שלכם לימדה אותי אומץ, בין אם ראיתם בי כגיבור או כנבל, אנא דעו ששפכתי כל רגש, כל טיפה של תשוקה וכל כולי כדי להיות 'לייקר'. מה שעשיתם עבורי הרבה יותר גדול מכל דבר שעשיתי עבורכם. אני יודע שכל דקה בכל משחק לבשתי סגול-זהב. אני מכבד את זה כשאני משחק היום וכך עד לסוף העונה – האהבה שלי לעיר הזאת, לקבוצה הזאת, לכל אחד מכם, לכולם – לא תדהה. תודה לכם על מסע מדהים!".
פגשתי את קובי פנים אל פנים מספר פעמים. אם במשחקי אולסטאר בהם כיכב 17 פעמים והיה המצטיין בארבעה מהם, ואם במסיבות עיתונאים של סדרות גמר שמהן יצא עם חמישה תארי אליפות. נכון, אני משוחד, אבל תמיד מצאתי בהתנהלותו מחוץ למגרש משהו נעים, סבלני, מכבד, בגובה העיניים, לפחות מולנו העיתונאים. בכלל, האיש עשה ועדיין עושה כבוד לכל מי שקשור בענף הזה. גם לנו, אנשי המדיה, ולא חשוב מאיזה מקום קטן, רחוק ונידח אנחנו.
אבא, ממבה
לאחר משחק פלייאוף ב"יום האב", עלה קובי לפודיום מסיבת העיתונאים הקבועה עם בנותיו על ברכיו. כאב לילדים, וכך הצגתי את עצמי בפתח דברי, שאלתי אותו עד כמה חשוב היה לו לתת משחק גדול לעיני משפחתו ביום שכזה. הוא נשען לאחור בכסאו ואמר בחיוך רחב: "זה לא ממש חשוב, העיקר שאתה יודע שהבנות שלך יאהבו אותך ללא תנאי ובלי קשר למה שאתה עושה על המגרש – הידיעה הזאת היא החשובה".
הוא מעריך גדולה. מייקל ג'ורדן היה אחד האנשים הראשונים שקובי עדכן לגבי פרישתו ממשחק בסיום העונה. רצה לקבל עצה, אולי עידוד ונחמה מהגדול מכולם. ריספקט. במקרה אחר, בסיום עוד משחק אולסטאר, זיהה קובי את יוסיין בולט על הפרקט וביקש ממנו יפה אם יוכל לחכות מעט על מנת שיוכל להביא את הבנות שלו לתצלום משותף. הכי ריספקט. לשניהם!
בעיניי, הגדולה המקצועית והווינריות האמיתית שלו מחוץ לפרקט התגלמו במשפט אחד שהשיב פעם לעיתונאי אחרי שנשאל לאיזה רגע בקריירה שלו היה רוצה לחזור: "לכל משחק גמר בו הקבוצה שלי הפסידה...".
ב-2012, שבועיים לפני אולימפיאדת לונדון, מצאתי את עצמי בלובי של בית מלון בברצלונה, מגיע עם אשתי לאסוף כרטיסים למשחק ההכנה האחרון של נבחרת ארה"ב לפני הדבר האמיתי. ירדנו לקומה תחתונה, מצאנו את החדר שבו חולקו הכרטיסים ויצאנו למסדרון רחב וארוך שבקצהו דלת גדולה פתוחה לרווחה, כששני שומרים חסונים עומדים בפתחה. מבעד לפתח יכולתי להבחין בשחקני הנבחרת האמריקנית, ביניהם כרמלו, לברון, וכריס פול יושבים סביב שולחנות אוכל.
כשהסתכלתי לאחור ראיתי 5 אנשים מתקרבים לעברי כשפניהם לחדר האוכל. היו אלה שני מאבטחים, נציג הנבחרת ועוד שניים: אחד עם זקן ארוך העונה לשם ג'יימס הארדן, והשני קובי. המזוקן לא עניין אותי במיוחד, אלא רק השני. הממבה. "היי קובי", אמרתי. "אני מעריץ שלך כבר שנים, אפשר בבקשה תמונה איתך?". "אני מצטער, זה לא יקרה" אמר בעצבנות נציג הנבחרת. "הוא צריך ללכת לאכול צהריים עכשיו, תודה".
הארדן המשיך באדישות עם שומרי הראש בעוד שקובי עצר, ופנה לנציג: "תמשיכו בלעדיי, אני כבר מגיע, הכל בסדר". ואז פנה אלי ואמר: "היי, אין בעיה. מה שמך?" "אני גיל ברק מערוץ הספורט של ישראל ואני עוקב אחר הקריירה שלך מאז תחילתה. זאת אשתי: שלומית, מר בראיינט, מר בראיינט, שלומית". "היי, נייס טו מיט יו" פנה הממבה אל האשה שאיתי, ולחץ את ידה תוך כדי שאני מכשיר את הסלולארי שלי לתמונה. "עוד לא הייתי בישראל אבל הייתי רוצה לבקר בה מתי שהוא", אמר תוך כדי שהוא שם ידו על כתפי ומחייך למצלמה.
מצטלמים. הפלאש לא עובד. "אין מה למהר, קחו את הזמן" הוא לוחש. ועוד תמונה, ועוד אחת. "אתם מגיעים למשחק הערב?" שאל. "בוודאי עניתי". "סו, אייל סי יו ד'ר". נפרדנו עם לחיצת יד משולשת אמריקאית טיפוסית (למי שמכיר), לפני שהנהן לנציג הלחוץ שעמד מרחק מה מהסצינה, להמשיך איתו לקצה ההול.
"בחור נחמד" אמרה אשתי. "ועוד עם שם ישראלי..." הוסיפה. "באמת נחמד" אמרתי, "וגם שחקן לא רע בכלל", מלמלתי תוך כדי שאני מוודא שהתמונה יצאה טוב ויש לי מזכרת אישית וניצחית מאיש - ומאגדה.
