הרבה מספרים עברו לקובי בראיינט בראש לפני שחתם על החוזה האחרון בלייקרס. 48,500,000 היה אחד מהם, אם כי סכום הדולרים שהיה עתיד להרוויח בשנתיים האחרונות שלו ככדורסלן מהווה כנראה אחוזים בודדים מסך ההכנסות שלו בקריירה, על המגרש ומחוצה לו. סביר יותר ששני המספרים שדירבנו אותו בסופו של דבר לחבר עט ונייר, ולזרוק את עצמו לעוד שנתיים על המגרש בו היה פעם המלך הבלתי מעורער, היו 6, ו-38,387. מספר האליפויות של מייקל ג'ורדן, ומספר הנקודות שקלע בקריירה קארים עבדול ג'באר. את שניהם הוא שאף לעבור.
הניסיון להסתער על שני המספרים האלה נידון לכישלון, ולא סתם כישלון, אלא כישלון – כמו רוב הדברים שעשה בראיינט בקריירה – מפואר. גם אם זה נכון שכוכבים סירבו להגיע לקבוצה בגללו (אני מניח שזה חלק מהמצב הכללי אליו המועדון הזה הגיע, שקשור לא רק אליו) וגם אם לא, בראיינט יסיים את הקריירה כשהוא חלק מקבוצה שהוציאה שם רע למותג המפואר אותו עזר קובי לתחזק, ולהביא לצמרת, במשך רוב הקריירה שלו – לוס אנג'לס לייקרס.
30.5 ו-23
המספרים שבסופו של דבר ייזכרו מעונת הפרישה של קובי עדיין מתעדכנים, והם עגומים למדי. כרגע אחד מהם הוא 23, מספר הניצחונות של הלייקרס מאז חתם על החוזה ועד לסוף הקריירה. 23 מתוך 98 משחקים. רק לפילדלפיה – העיר בה גדל קובי, וקבוצה שכל 12 שחקניה הפעילים עד עכשיו העונה ירוויחו בה יחד כ-18.5 מיליון דולר בלבד, יש מאזן גרוע יותר מאז תחילת 2014/15. המספר השני הוא 30.5 – אחוז הקליעה של בראיינט עד עכשיו, 67 קליעות מדויקות מתוך 220 זריקות. הפעם האחרונה בה שחקן לקח לפחות 15 זריקות מהשדה לערב וקלע פחות משליש מהן, היתה ב-1952, כאשר ג'ו פאלקס האגדי היה חתום על ההישג. המספרים ההם מהפיסקה הראשונה נראים רחוקים בערך כמו שנת 1952.
לכל אוהד כדורסל, ודאי לאלה שאוהבים אותו, קשה לראות את קובי משחק העונה. קשה זו מילה עדינה: לפעמים קצת מעורר רחמים. הידיים אותן ידיים, הפנים אותן פנים, היכולת לחבר כדור וסל הולך ונעלמת. כאשר עלה לשלשה נגד אינדיאנה אתמול וצמצם לנקודה, הקהל מאחוריו עמד והריע, כולל אדם שעל חולצתו כתוב "אללה, זאוס, בודהה". אבל לקובי מעולם לא היו אלוהים על המגרש, והוא ידע, כמו כולם, שגם את הזריקה הבאה, שיכולה לכפות הארכה, הוא ייקח ויהי מה. כשהכדור מטייל לו כמו בהילוך איטי בערך חצי מטר ימינה מהטבעת, השדרן התנסח בעדינות: "זה כבר יותר קרוב למה שראינו ממנו היום".
גם היריבות יודעות את זה. הן נותנות לו לזרוק. מטר, שני מטר, כמה שיותר רחוק יותר טוב. סע, בנצור. כמו הזקן החביב שימיו היפים מאחוריו, ויודע לספר שלוש בדיחות וכבר סיפר אותן אלף פעם, אבל הנכדים שוב יצחקו ממנה כאילו שמעו אותה בפעם הראשונה. שירגיש טוב עם עצמו, למה להרוס לו את המסיבה? הן בסך הכל רוצות לנצח את הלייקרס, והן יודעות שזו הדרך. זה עוזר להן, אבל לא ממש מכבד את השחקן הענק שזכינו לראות.
כדורסל יקר, אני כבר לא משהו
מבחינת משחק הכדורסל אליו כתב קובי את מכתב האהבה הבוקר, הפרישה הזו מגיעה מאוחר מדי. אבל קובי לא מוותר, ולפחות מצליח לעטוף את מה שמחוץ לכדורסל בעטיפה מכובדת. הפואמות המרגשות שכתב – קשה שלא להזיל דמעה גם אם אהבתם אותו וגם אם לא – היו עשויות להישמע מגוחכות, אם זוכרים את קובי של לפני עשר שנים.
מאחורי ההשלמה עם עצמו, החיוכים, ההודאה בכניעה לזיקנה, מסתתר קובי שפעם היה משתמש במלים קשות. כמו אלה שהטיח בחברים לקבוצה שלא עמדו בסטנדרט שהציב, בכוכבים שלא סרו למרותו, וכנראה שגם במאמן או שניים שהתקשו לחסות בצלו.
לא זכינו לראות שחקן כדורסל נהדר בשנים האחרונות של קובי בראיינט, אבל בימים האחרונים המציאות, ששיחקה איתו תופסת, הצליחה לשים עליו את ידה. באיחור מסוים, גם לקובי עצמו נפל האסימון: כדי שהקבוצה הזו תוכל לחזור ולהיות אימפריה, עם סגל שבהחלט יש בו עם מה לעבוד, היא חייבת להשתחרר מצלו של שחקן שחשב את עצמו, ברגעים מסוימים, לגדול יותר מהמועדון – אבל גם נראה העונה כמו הצל של עצמו.
לא היו הרבה שחקנים שהערצתי כמו את קובי בראיינט, ועוד תהיה עונה שלמה להתרפק על מורשת מפוארת. היללתי אותו פעמים רבות, אבל לפעמים הדברים הכואבים באמת נכתבים מתוך אהבה - והכאב הנוכחי הוא ההרגשה המתקבלת משלוש עונות של סבל ספורטיבי אצל מי שהתרגל להצלחות, מודה ומתוודה, בין היתר בזכות אותו קובי בדיוק.
