חמישה משחקים סוערים בחצאי הגמר האיזוריים כבר מאחורינו וזה הזמן לכמה מסקנות ראשוניות מהסדרות שהבטיחו המון, וגם מקיימות כמעט הכל.
1. ואף מילה על השופטים. כולם התעסקו בשיפוט אחרי המשחק הראשון בסדרה הגדולה של הסיבוב הזה, בין הווריירס לרוקטס. כולם. סטיב קר הגיע לשיחה שלו עם העיתונאים באימון הבוקר של יום שני ועשה חיקוי של הפלופים של ג'יימס הארדן. יוסטון טענה שהשופטים לא רק דפקו אותה הפעם, אלא גם גנבו לה את הניצחון במשחק 7 של השנה שעברה. אז אנחנו לא נדבר על השופטים. כי זה מיותר, וכי זה נמאס, וכי זה לא באמת ישנה משהו.
בואו נדבר על המשחק ועל השאלה הגדולה באמת שעלתה ממנו: מי צריכה לצאת מרוצה? האם זו האלופה, שניצחה משחק מול היריבה הכי קשה שלה למרות 5 מ-15 לשלוש ו-10 מ-25 מהשדה של הספלאש בראדרס? למרות 20 איבודי כדור, 13 מתוכם במחצית הראשונה? למרות שהספסל כמעט כצפוי לא תרם כלום (10 נקודות)? למרות שהקבוצה כולה קלעה רק 7 שלשות?
או שאולי זו בכלל יוסטון? כי היא הצליחה לכפות את סגנון המשחק שלה. וכי היא מרגישה שהייתה צמודה למרות שהשופטים דפקו אותה לטענתה. וכי היא באמת הייתה צמודה והחזיקה בכדור שהיה יכול לקבוע שוויון למרות 14 מ-47 לשלוש ועוד משחק רווי בנקודות ובאחוזים גרועים של הארדן (9 מ-28 מהשדה, 4 מ-16 לשלוש).
אומרים שהדבר הכי קל בסדרה זה להגיב להפסד, כי אתה יודע מה אתה צריך לתקן ועושה את זה והיריב, שניצח, מנסה לשמור על הרמה שלו ולנחש מה הולך להיות הצעד הבא שלך ואיך תגיב. אבל מה יעשו במשחק 2 שתי קבוצות שגם מכירות זו את זו כל כך טוב שכמות הטריקים שאפשר לשלוף מהשרוול תוך יומיים היא אפסית, וגם מגיעות אחרי ששתיהן יצאו מרוצות ומודאגות במקביל מהמשחק הראשון?
אם הווריירס יצליחו לנצח שוב, קשה מאוד לראות איך יוסטון לוקחת ארבעה מהחמישה הבאים וכמעט בטוח שהסדרה הזו גמורה. אבל גולדן סטייט, למרות הבטחותיה שוב ושוב להעלות הילוך ברגע האמת, לא הצליחה לעשות את זה מול הקליפרס וגם לא ממש מול יוסטון. לרוקטס, אפילו שפספסו את הזדמנות העקיצה במשחק הראשון בו האלופה הייתה עייפה יותר, יש רגליים טריות, ניסיון בניצחונות באורקל ארינה (כמה פעמים טאקר וקאפלה יסיימו ביחד עם 4 נקודות ו-1 מ-6 מהשדה?) וצ'אנס טוב לחזור לטקסס עם 1:1. רק שהשופטים לא ישגעו אותנו שוב.
2. קיר אנושי. יא בא יה, מה שאל הורפורד עשה ליאניס אנטטוקומפו במשחק הראשון. כן, קיירי קלע באחוזים טובים, חילק את הכדור נהדר ברבע השני והשלישי וסיפק את הנקודות הקשות בפתיחה ובבריחה, אבל זה די התקזז עם עוד משחק נפל של ג'ייסון טייטום והמניה הצונחת שלו. הורפורד היה זה שעשה את ההבדל.
לאורך החצי הראשון של העונה, הורפורד נראה בדרך למטה. בגיל אוטוטו 33 ואחרי שלל הדחות פלייאוף אכזריות מול לברון ג'יימס, נדמה היה שלא נשאר לו מספיק דלק בשביל עוד ריצת פלייאוף ארוכה כמו שעשה בשנתיים הראשונות שלו עם בוסטון.
אלא שככל שהתקדמה העונה, "אברג' אל" כמו שקוראים לו המבקרים וכמו שצוחקים עליהם המבקרים שלהם, הלך והשתפר, הלך והתעורר. היה קל יותר לשים לב לזה בהתקפה, שם הוא החל לייצר את הנקודות החכמות שלו בקצב גבוה ויציב יותר. הפיק-אנד-פופ שלו עם קיירי זה מאסטרפיס של כדורסל פשוט ויעיל והורפורד סיים עם שמונה סלי שדה. אבל מה שהוא עשה ליאניס...
הגריק פריק לא ראה הגנה כזו כל העונה. הוא שייט את דרכו לאורך הסדרה מול דטרויט ופשוט הגיע לא מוכן לאיש שכבר אימלל אותו בסיבוב הראשון של העונה שעברה. המספרים עוד בקושי מספרים את הסיפור האמיתי, כי יאניס, בזכות התעוררות רגעית ברבע השלישי וכי הוא יאניס, עוד הגיע איכשהו ל-22 נקודות ו-8 ריבאונדים שלו, אבל האחוזים היו בקרשים (7 מ-21 מהשדה) ורק בזכות שלוש שלשות לא אופייניות הסטטיסטיקה שופצה מעט.
בשאר הזמן, בהובלת הורפורד ועם עזרה מצוינת מהחברים (כבר במהלך השני של המשחק ג'יילן בראון התקרב והתרחק מיאניס פעמיים, מכריח אותו למרוח שעון בהקפצות מיותרות, להיתקע על הבייסליין ולקבל החלטה רעה), היווני סבל מכל שנייה. את הרבע הראשון סיים עם נקודה בודדת ואת השני פתח עם דאנק, אבל אז נשכח על הספסל משום מה ואת סל השדה הבא שלו, אחרי הקאמבק שנעשה לגמרי בלעדיו, קלע כעבור עשר דקות שלמות.
כאמור, למפסידים קל יותר להגיב ויאניס ומילווקי בוודאות יגיעו מוכנים יותר למשחק השני הלילה, אבל בתור התחלה, הם יצטרכו למצוא פיתרון לקיר האנושי שהסלטיקס הציבו מול הכוכב הגדול. לרגעים נדמה היה ששני הורפורדים עומדים שם, וגם מקבלים סיוע מהאחרים והגג הכפול היה רק הדובדבן שבקפצת. אם כריס מידלטון ואריק בלדסו יידרשו להיות אלה שמנצחים את בוסטון, זה לא ייגמר טוב עבור הבאקס. ואם בוסטון לוקחת גם את המשחק השני, זה כבר ממש יראה רע אחרי שמילווקי עבדה קשה כל כך כל העונה בשביל הביתיות.
3. עוברים לאמריקה. מי שיכולה לארח את גמר ה-NBA, אם תגיע לשם במקום מילווקי, היא טורונטו, אבל כדי שזה יקרה, היא לא יכולה להרשות לעצמה הופעות כמו במשחק 2.
קוואי לאונרד, עם 80 נקודות בשני משחקי הבית, כבר הבהיר בצורה ברורה שהוא השחקן הכי טוב על המגרש, אבל הקבוצה שלו, שהיסטורית מפשלת במשחקי 1, שמרה את ההסרחה שלה למשחק 2.
טורונטו לא יכולה להרשות לעצמה, בטח שלא בכושר הנוכחי של קוואי ועם היכולת של פסקל סיאקם לייצר נקודות, לקלוע 70 בבית ב-43 הדקות הראשונות של המשחק. בסוף כמעט הגיע הקאמבק, אבל הוא כבר היה כל כך מסובך לביצוע שהוא נכשל בצדק עם החטאת השלשה של דני גרין.
אני לא יודע מה באמת מצב הברך של ג'ואל אמביד, אבל הוא לא נראה מדהים בסדרה נגד ברוקלין והוא נראה הרבה יותר רע מזה בשני המשחקים מול טורונטו עד עכשיו (7 מ-25 מהשדה, 14 נקודות ו-7 ריבאונדים למשחק, רחוק שנות אור מה-27.5 ו-13.6 שלו מהעונה הסדירה). מארק גאסול מקשה עליו מאוד, אבל אמביד בעיקר מקשה על עצמו ובקושי מצליח לזוז כמו שהוא אוהב ועדיין פילדלפיה חוזרת הביתה בשוויון ולא אחרי שתי תבוסות. זה ניצחון ענק עבורה ובבית היא הייתה בשנתיים האחרונות אחת הקבוצות המוצלחות בליגה. יש לסיקסרס צ'אנס ענק פה.
4. הסדרה הכיפית. יוקיץ' מול לילארד הבטיח להיות שונה ומעניין, וזה בדיוק מה שקרה במשחק הראשון. שני מגה סטארים שלא ראינו במעמד הזה עד עכשיו, כל אחד מהם מגיע אחרי סדרה שעזרה לו להוכיח שגם הוא וגם הקבוצה שלו כאן בצדק וכל אחד מהם סיפק הצגה במשחק הראשון.
דנבר באה מוכנה ללילארד והכריחה אותו לא פעם לשלשות קשות בזכות עזרה שהגיעה בדיוק בשנייה הנכונה. ההגנה של הנאגטס שיחקה חכם, עצרה את סי ג'יי מקולום ועדיין חטפה מדיים 39 נקודות. זה לא הספיק, כי יוקיץ' שיגע את קאנטר בקרב האירופאים שלא מסוגלים לשמור זה על זה או על אף אחד אחר. קאנטר קיזז כמעט את כל הנקודות של יוקיץ' (37 מול 26).
אבל לג'וקר יש גם ערך מוסף. מלבד ראיית המשחק הנדירה לשחקן בגובהו ותפקידו, הוא גם למד בשנה האחרונה איך לקחת את המשחק על עצמו בדקות מסוימות. ברבע השלישי הוא עשה ככל העולה על רוחו באזור הסל ועזר לדנבר לבנות את היתרון הקטן הזה, עליו שמרה לכל אורך המחצית השנייה. יהיה מעניין לראות איך הקרב הזה, בין שני שחקנים שלא נתקלים יותר מדי זה בזה במהלך המשחק, אבל הנרטיב שלהם מאוד דומה, נמשך מכאן והלאה ומי ייצא המנצח הגדול מהסדרה הזו.
