"בהתחלה הם מתעלמים ממך. אז הם צוחקים עליך. אח"כ הם תוקפים אותך ורוצים לשרוף אותך. בסוף הם מקימים בניינים על שמך". למשפט הזה, שמיוחס כנראה בטעות למהאטמה גנדי (נאמר בכלל על-ידי ניקולס קליין האמריקני ב-1914) יש אינספור גרסאות כיסוי. פוליטיקאים דוגמת יאיר לפיד ב-2012 ודונלד טראמפ אחרי ההצלחה ב"סופר טיוזדיי" באמצע השבוע, עיוותו אותו בהתאם לצרכיהם.
במקום "בסוף הם מקימים בניינים על שמך" הם בחרו ב"בסוף אתה מנצח". אחרי הכל, טראמפ לא חיכה שמישהו יקים בניין על שמו ועשה את זה בעצמו. אלא שמבחינתי, הציטוט הזה בכלל מתאר בצורה המושלמת את היחס לסטף קרי. לפני שאתם מתעלמים ממני/צוחקים עליי/שורפים אותי, נסו לזרום איתי רגע.
באומת ה-NBA של שנת 2016, כל אחד נמצא כרגע בשלב אחר בסולם ההערכה הנ"ל. קחו את צ'רלס בארקלי, למשל. בעונה שעברה, בסביבות חודש ינואר, הוא מונה רשמית ליו"ר מפלגת המתעלמים, כשאמר תחת כל עץ רענן ש"קבוצות שחיות על ג'אמפ-שוטים לא יכולות לזכות באליפות". כוכב פיניקס לשעבר הסביר ש"תומפסון וקרי הם שחקנים נהדרים, עם מגרש ביתי מצוין, אך... בסדרת הטוב משבעה משחקים, אינני חושב שהם יכולים לקלוע מספיק זריקות”.
מאז הספיק בארקלי לעלות שלב אחד – והוא מוביל כיום את מחנה הצוחקים. "הקבוצה ההיא של הבולס הייתה הורגת את החבורה הקטנה הזאת. בחייך, בנאדם, מי ישמור את סקוטי פיפן ומייקל ג'ורדן? ומה לגבי דניס רודמן?”, סיכם צ'אק בראיון לרדיו של ESPN בדצמבר האחרון. זה היה כאשר גולדן סטייט עמדה על מאזן מדהים של 1:25, מה שהביא את הפרשנים להתחיל לשאול ברצינות אם אפשר לעקוף את אותו 72:10 מטורף של עונת 1995/96.
אין טעם לשפוט את בארקלי. הוא אולד-סקול אמיתי. עדיין חי בעידן בו קבוצות חייבות לשחק פנימה והחוצה, ועזבו אותו מ"סמול-בול", כי כדורסל הרי אי אפשר לשחק בלי סנטר. מי שנמצא שלב אחד מעל בארקלי הוא אוסקר רוברטסון. "אם יש שחקן שהוא קלעי מעולה מבחוץ, אתה לא רוצה ללחוץ עליו קצת יותר גבוה?", תהה Big-O בראיון רדיו בשבוע שעבר. השחקן היחיד בתולדות הליגה שהשיג עונה עם ממוצע של טריפל-דאבל למשחק (עוד לפני שהיו שלשות!) הוסיף בזעם משיחי: "הוא קלע טוב בגלל מה שהולך היום בכדורסל. זה כמעט כאילו שאם אתה יודע להטביע או לקלוע שלשה, אתה הדבר הכי גדול מאז המצאת הלחם הפרוס".
בדבר אחד רוברטסון צודק: יש בתקופה הזו התלהבות יתר מגימיקים, דאנקים וצליפות מחוץ לקשת. ומאוד יכול להיות ששחקני אוקלהומה סיטי היו צריכים להתנפל על ה-MVP בשניות האחרונות כדי לנסות למנוע ממנו לקלוע את סל הניצחון המפורסם משבת האחרונה. הרי לא בטוח שזה טבעי שפאוור-פורוורד כמו קווין לאב זורק יותר שלשות במשחק מאשר רג'י מילר. ועדיין, יש בביקורת הזו המון קנאה, מרירות וצרות-עין.
בארקלי הרי היה קורבן של עידן ג'ורדן, שבו לאף אחד לא היה סיכוי לזכות באליפות כל עוד מייקל על הפרקט. ורוברטסון בוודאי מתבאס לשמוע כמה קרי "ממציא את המשחק מחדש" או ש"לא היה כזה שחקן מעולם". ואפרופו הסופרלטיב האחרון, בימים אלה נשבר שיא חדש של תלישות מצד המאמן המעוטר בכל הזמנים, פיל ג’קסון. "לא ראיתם משהו דומה לקרי? להזכיר לכם את כריס ג'קסון/מחמוד עבדול-ראוף שנהנה מתקופה קצרה, אך מבריקה ב-NBA?”, צייץ הזן מאסטר אוף פאפטס. ההשוואה הזאת מופרכת מכל כך הרבה סיבות, אבל מספיק לציין שעבדול-ראוף הגיע לפלייאוף פעמיים בלבד בקריירה, ולא רשם אפילו עונה אחת של 40 אחוז לשלוש.
קרי עצמו הודה לפני כמה ימים שחוסר הפרגון מתחיל לעצבן אותו, אבל כידוע אצל צדיקים, מלאכתו נעשית בידי אחרים. סטיב קר נשאל אם לדעתו שחקנים מהעבר היו יכולים לעצור את התכשיט שלו. "כן, אני בטוח. גם אני הייתי יכול לעצור אותו בזמני, הייתי משתק אותו", השיב מאמן גולדן סטייט בסרקזם האופייני לו כל כך. קר המשיך לרחף כפרפר ולעקוץ כדבורה כשסיכם: "זה ידוע שספורטאים לפני חמישים שנה היו גדולים יותר, חזקים בהרבה, מהירים, עם קואורדינציה מושלמת. אז סטף בטח לא היה מצליח בליגה".
אם נשים את הציניות בצד, הוא מעלה כאן נקודה חשובה: יהיה זה מטופש להגיד שקרי לא יכול היה להצליח בעבר "כי פעם שמרו והרביצו יותר". למי שאומר לי דבר כזה אני משיב בלי למצמץ שסנטרים כמו לוק לונגלי ואפילו פאוור-פורוורדים אדירים כמו בארקלי היו צריכים בלון חמצן כבר ברבע השני בכדורסל של ימינו, שמעולם לא היה מהיר וטכני יותר. לא הגיע הזמן להיגמל מההשוואות האובססיביות האלה?
אפשר לומר שרוב הליגה כבר עברה לפחות חלק מהתהליך. אף אחד כבר לא מתעלם מסטף קרי. חלק עדיין לועגים לו פה ושם. בין השורות ניתן למצוא פרשנים שתוקפים אותו ואת סגנון הכדורסל המודרני. אבל הם מתמעטים. גם הם יבינו בקרוב, שיבוא היום ויקימו בניינים על שם סטף קרי.
