(וידאו: המיטב של נבחרי האולסטאר)
על פי עיון מדוקדק במשנתו של הייס גרייר, כוכב ה-Vine בן ה-15 שכמעט הכניס את זאזא פאצ'וליה לאולסטאר, עולה כי כישוריו העיקריים של הילד הניו יורקי מתמצים בלהיות חתיך הורס ולכרסם לימונים. שלא תבינו לא נכון, זה דבר חשוב בחיים, בעיקר החלק של הלימונים. רק לא כל כך ברור מה לזה ולכדורסל.
בכל מקרה, אחרי שתחרות הפופולריות הסתיימה, וחמישיות האולסטאר נקבעו, זה הזמן למלא את השורות עם עוד 14 שחקנים. ואל תקנאו במאמני הליגה שעכשיו המשימה מוטלת עליהם: זה לא קל. בכלל.
מערב
קו קדמי
דריימונד גרין, גולדן סטייט: אם אתם באמת צריכים לקרוא את הפיסקה הבאה, כנראה שלא ראיתם NBA העונה. אם לא ראיתם NBA העונה, נספר לכם שמדובר בשחקן השני הטוב ביותר בקבוצה הטובה בליגה, ובאחד שמגלם בגופו מחדש את השחקן האידיאלי בעמדה 4: תהיה ורסטילי, תדע להפציץ שלשות או לבוא כטריילר, תרכז מההיי-פוסט ותהיה מסוגל לשמור על חמש עמדות. עם כל הכבוד לקשיחות האדירה של גרין, זוכרים שפעם קראו לעמדה הזו "פאוור" פורוורד?
למרקוס אולדריג', סן אנטוניו: בתחילת העונה עוד לקח לו זמן להתאקלם, אבל אולדריג' כצפוי הולך ותופס את מקומו כשחקן השני החשוב ביותר בספרס. כשטריו היכל התהילה - פארקר, דאנקן וג'ינובילי – קולעים השנה יחד רק 27 אחוז מהנקודות בקבוצה של פופוביץ', אולדריג' משפיע על המשחק מעמדות 4 ו-5, ובחודש הנוכחי גם הסטטיסטיקות מתחילות להזכיר את הימים ההם מפורטלנד, עם קרוב ל-19 נקודות ו-10 ריב' בממוצע למשחק.
בלייק גריפין, קליפרס: עד הפציעה של בלייק גריפין, הוא היה בעונת שיא בקריירה – עד כדי כך שלפעמים נראה שיתר השחקנים בקליפרס עומדים ובוהים בו. הפורוורד הג'ינג'י רק שיפר את יכולת המסירה והקליעה מחצי מרחק שלו, ועשה כמיטב יכולתו כדי להחזיק מעל המים את המועדון שלמרות מאמנג'ר מעוטר וסגל עמוק, פתח את העונה בקרטוע קשה. בחודש האחרון עולות תהיות האם הקליפרס טובים יותר עם גבוה אחד וארבעה קלעים לידו, אבל את הטענות על כך שהיכולת המצוינת שלו לא הביאה להצלחה קבוצתית, צריך להפנות לדוק ריברס.
גארדים
כריס פול, קליפרס: מאז הפציעה של בלייק גריפין, פול מתעלה על עצמו ומרים את רמת המשחק שלו – שגם כך היתה מהגבוהות בליגה. בינואר יש לו קרוב ל-21 נקודות ו-12 אסיסטים לערב. פתיחת העונה המגומגמת כבר נשארה הרחק מאחור, ופול שוב דומיננטי, מנהיג, קולע ומנווט. הוא אולי לא ראוי למקומו הגבוה בין רכזי כל הזמנים, אבל יש מעט מאוד רכזים בליגה שמסוגלים להסתכל לו בעיניים כשהוא ביום טוב.
ג'יימס הארדן, יוסטון: הסגנון שלו אולי לא הכי כיפי לצפייה, המאמן שלו פוטר, הקבוצה שלו לא ממש סגורה על עצמה ובשאקטין' א פול שוב חוגגים עליו, אבל ג'יימס הארדן ממשיך להיות כוח שאי אפשר להתעלם ממנו. אחרי עונה בה סיים שני בהצבעת ה-MVP, הארדן למעשה שיפר את הממוצעים והעלה אותם ל-27.6 נקודות ו-6.0 ריב', שיאי קריירה, לצד 6.9 אסיסטים. הוא שיחק הרבה יותר דקות מכל שחקן אחר בליגה, מוביל גם בזריקות מהשדה וגם בזריקות מהקו, ובלעדיו הרוקטס לא שווים פלייאוף.
וויילד קארדס
דמרקוס קאזנס, סקרמנטו: אל תאשימו את זוהר השמש, אל תאשימו את אור הירח, אל תאשימו את הזמנים הטובים – לסיבה העיקרית שסקרמנטו נמצאת כרגע בשמינייה הראשונה במערב קוראים בוגי. אני יודע שבחוגים מסוימים מה שאכתוב עכשיו יהפוך אותי למועמד לסקילה, אבל גם עמרי כספי הוא שחקן משני בקבוצה שנסחבת על כתפי הסנטר הפנטסטי הזה, השחקן היחיד בליגה שמדורג בטופ-5 (!) בנקודות ובריבאונדים למשחק. אם יישאר בריא ואף בורג לא יתרופף, הוא יכול לסחוף את הקינגס להופעת פלייאוף ראשונה מזה עשור.
דמיאן לילארד, פורטלנד: יכול להיות שיום אחד כולנו נצחק על כך שבחרתי את לילארד לפני אנתוני דייויס, אבל העונה, מה לעשות, אני הולך עם הלב ומעדיף את הנשכח הנצחי. לדייויס יש רשימת תירוצים נהדרת לכך שהמאזן של הפליקנס קרוב יותר לזה של המקום ה-14 במערב מאשר לשמיני, אבל עם כל הכבוד, פורטלנד איבדה בקיץ האחרון 80% מהחמישייה הפותחת ועדיין נמצאת חזק במירוץ הפלייאוף. לילארד שישי בליגה בנקודות, ומנהיג חמישייה שאם אתם יודעים בעל פה ארבעה שחקנים ממנה, אתם עכברים של כבוד.
הכי קשה לוותר על: אנתוני דייויס, ניו אורלינס; גורדון הייוורד, יוטה; מארק גאסול, ממפיס; קליי תומפסון, גולדן סטייט; דירק נוביצקי, דאלאס.
מזרח
קו קדמי
אנדרה דראמונד, דטרויט: בימים בהם הוא לא שובר שיאי החטאות מהעונשין של ווילט צ'יימברליין, דראמונד תופס כותרות בהקשרים חיוביים הרבה יותר. אחרי קצת קרטועים בתחילת העונה שנבעו מהשינוי סגנון המשחק, דראמונד המוקף בארבעה קלעים הפך למפלצת בצבע. הוא לקח 130 ריבאונדים יותר מהבא אחריו בדירוג, כשהמאמן סטן ואן גאנדי לא מסתפק בלדחוף לו כדורים אלא דורש ממנו לעבוד, להשתפר ולגוון את הארסנל ההתקפי, ויש תוצאות. בגיל 22, הוא הסנטר האמיתי – זן נכחד לכשעצמו – הטוב ביותר במזרח.
פול מילסאפ, אטלנטה: ההוקס של 2014/15 היתה חבורה קבוצתית והרמונית לעילא, אבל בשנה שאחרי, בלי דמארי קארול וכאשר קייל קורבר חוזר למימדים צנועים יותר, זו בעיקר הקבוצה של מילסאפ. הוא מוביל את ההוקס בנקודות, ריבאונדים, חטיפות ונקודות עונשין, שני בחסימות, שלישי באסיסטים ולוקח על עצמו את תפקיד האיש שמדביק את כולם. העובדה שההוקס, למרות הכל, נכנסת לבוקר זה בין ארבע הטובות באיזור שלה, היא הרבה בזכותו.
כריס בוש, מיאמי: בהתחשב בכך שבאמצע העונה שעברה היה חשש לחייו, ובהתחשב בכך שמיאמי לאחרונה נראית כמו בית חולים שדה, המספר המרשים ביותר בסטטיסטיקות של בוש הוא 100% - 43 משחקים מתוך 43 של מיאמי כולה. ממוצע הנקודות שלו, 18.9, ירד לעומת העונה שעברה, כחלק מהקונספט של חמישייה מאוזנת יותר, אבל הציוות שלו עם חסן ווייטסייד עובד היטב ומאפשר לו לעמוד על קשת השלוש ולתפור משם 1.6 שלשות לערב ב-38.3 אחוז – שניהם שיאי קריירה. בפלייאוף, רבים יעדיפו לוותר על מפגש איתו.
גארדים
ג'ימי באטלר, שיקאגו: ההתקפה עדיין לא זורמת כמו שצריך, חוסר היציבות הוא הדבר היציב ביותר ורוטציית הגבוהים מבולגנת, כך שהדבר הוודאי היחיד שאפשר לומר על שיקאגו בעידן פרד הויברג זה שהקבוצה עברה לידיים של ג'ימי באטלר. הגארד הקשוח הפך לנשק משוכלל שמסוגל לעשות סל מכל מצב, ולסחוב עליו את הקבוצה בדקות, ימים או שבועות של חוסר ודאות. הבונוס של שתי הופעות ג'ורדניות – 40 נקודות במחצית מול טורונטו ו-53 בניצחון קאמבק בפילדלפיה – לא מזיק.
ג'ון וול, וושינגטון: באחת הקבוצות המאכזבות של העונה, ועדיין כזו שנמצאת חזק במאבק הפלייאוף, וול הוא נקודת אור גדולה. הוא רושם 20 נקודות ו-10 אס' על בסיס יומי, מגביר את מעורבותו בהגנה ורושם שיא קריירה של 2.2 חטיפות לערב, וגם נשען יותר על קליעה מבחוץ. עם סגל די אפרפר לצדו, וול עדיין מחזיק את הוויזארדס באיזור ה-50 אחוז, ואם בראדלי ביל יחזור ליכולת מהעונה שעברה, השניים האלה יהיו גם בפלייאוף 2016.
וויילד קארדס
דמאר דרוזן, טורונטו: עם אירוח סופשבוע האולסטאר, והמאזן השני בטיבו באיזור אחרי לברון ושות', דרוזן ישלים כנראה נציגות כפולה לרפטורס. חצי שלשה למשחק ב-27 אחוז זה עדיין דבר בלתי נסלח עבור שחקן בעמדה 2 ב-NBA של היום, אבל דווקא בהתחשב בכך, הייתם מצפים שליריבות יהיה הרבה יותר קל להגביל אותו. ועדיין, בעזרת וירטואוזיות אתלטית וחוכמת משחק, הוא מגיע לקו 8.1 פעמים לערב, שני רק לג'יימס הארדן, ורושם 23.1 נקודות למשחק, כמעט טופ-10 בליגה.
אייזיה תומאס, בוסטון: השחקן הכי נמוך בליגה כיום הוא גם אחד הקשוחים ביותר שיש בה. ובחבורה המאוזנת של בראד סטיבנס, אף אחד לא שואל אצל מי הכדור בידיים כשצריך לקבל החלטה מכרעת. תומאס עוד התחיל את העונה בכלל כשחקן שישי, אבל מהרגע בו נכנס לחמישייה, הבהיר לסטיבנס למה עדיף להשאיר אותו שם. הוא מדורג 13 בליגה בנקודות ועשירי באסיסטים, חמישי בזריקות מהקו ורביעי באחוזי עונשין, ובאופן כללי, תענוג לראות אותו משחק. הוא ההוכחה שלא צריך להיות גבוה במיוחד כדי לשחק באולסטאר - או כמו שהיינס גרייר היה אומר: "אם החיים נותנים לך לימונים, תעשה מהם סרטון אווילי ביו-טיוב".
הכי קשה לוותר על: רג'י ג'קסון, דטרויט; ניקולה באטום, שארלוט; קריס מידלטון, מילווקי.
