"חטפתי שם מכות כי לבשתי צהוב, אבל אני מתגעגע לאוסישקין"

אולם הכדורסל ברחוב אוסישקין היה מקום מסריח, תרתי משמע, עם ריח של שניצלים מטוגנים שעולה מתחת ליציעים המטים ליפול, שמתמזג למין צחנה נוראית יחד עם הארומה של אלפי אנשים מזיעים עקב הלחות הנוראית שהמבנה טמן בחובו כמו בשיר של היריבה הנצחית - בקיץ, בחורף, בסתיו ובאביב. אוסישקין היה גיהנום על פני אדמות, וממש אהבתי אותו.

אהבתי אותו כי כאוהד של מכבי תל-אביב לא היה מגרש חוץ שיותר כיף היה לנצח בו, וראיתי בו כמה מהניצחונות הכי גדולים של הצהובים. אהבתי את אוסישקין למרות שזה מגרש בו שמעתי הכי הרבה שירי נאצה ושנאה, ולמרות שזה מגרש בו נגררתי יותר מפעם אחת לתקריות אלימות. אהבתי את אוסישקין כי הוא היה כל מה שהכדורסל הישראלי מייצג – מסריח, מתפורר עד לכדי סכנת קריסה – אבל מחזיק מעמד בזכות האהבה של אלו שאוהבים אותו.

יש לי המון זיכרונות מהמגרש המכוער שעמד על גדות הירקון. כילד נסעתי ביום כיפור על אופניים לאוסישקין, שם אני וכמה חברים הטלנו את מימינו על הדלת האדומה של האולם. כחייל, התחזיתי לאוהד הפועל (כולנו נראים אותו דבר על מדים), והתחננתי משאול אייזנברג שייתן לי ולחבר כרטיסים לדרבי מכיוון שלא היו כרטיסים בקופות – זה הצליח, וזה נגמר בניצחון הכי גדול של הפועל אי פעם על מכבי, 71:96. אחרי זה בא הנס ההוא מול ז'לגיריס והגמר הענק מול בולוניה, אבל הכל התחיל בתבוסה אדירה באוסישקין.

הלוויה זה תמיד דבר עצוב, גם כשהיא של יריב

ה-25 ביולי 2007 התחיל רע. האוטו שלי שבק חיים באמצע נסיעה וניסיונות התנעה נוספים הסתיימו ברעשים מוזרים שהגיעו מכיוון המנוע. אחרי טיול קצר בגרר, הגיעו החדשות הנוראיות מפיו של מוסכניק בעל מראה בלתי אמין לחלוטין – "הלכה לך רצועת הטיימינג" – שזה בתרגום ממוסכניקית: 5,000 שקל לא כולל חלקים.

לקחתי מונית מהמוסך לכיוון העבודה ברמת-גן. ניסיתי עדיין לעכל את המכה הכלכלית שנפלה עלי, כאשר בחדשות השעה עשר ברדיו דיווחו שהדחפורים התחילו להרוס את אולם הכדורסל ברחוב אוסישקין. ביקשתי מהנהג שיחתוך לכיוון שדרות רוקח. כמכביסט, רציתי להיות שם.

הייתי עצוב. אני בטוח שהרבה אוהדי מכבי (וגם הפועל) ירימו גבה לאור העובדה שמכביסט שכמותי הגיע לחלוק כבוד אחרון לאולם של היריבה השנואה, אבל מבחינתי זה היה אחד מהמסמרים האחרונים שננעצו בארון הקבורה של הכדורסל הישראלי בפרט ושל ספורט הישראלי בכלל. הלוויות תמיד גורמות לי להיות עצוב, אפילו כשהן של יריבים.

גם בקזחסטן אין כבר אולמות כמו אוסישקין

זה לא שיש מקום למגרש כמו אוסישקין בעולם הספורט המודרני. למעשה, אני בספק אם בליגה הבכירה של קזחסטן משחקים היום באולמות כאלה. מגרש טחוב, ללא מיזוג אוויר ועם חורים בפרקט זה לא בדיוק סימן לקדמה.

האולם שהיה במקור מחסן סירות על גדות הירקון לא היה בדיוק פלא ארכיטקטוני, התכולה שלו הייתה קטנה וצפופה והסיכון לאסון בתוכו תמיד נראה לגיטימי. האדומים ראו בו בית ומבצר, אבל קבוצות יריבות העדיפו לברוח ממנו מיד בסיום המשחק, ואפילו ויתרו על מקלחת בחדרי ההלבשה הדוחים (מצטער שחור, אין מילה אחרת) של אוסישקין ז"ל.

ובכל זאת, בכל השיחות שניהלתי עם גורמים בעירייה ובעולם הספורט לא הצלחתי להבין מה הייתה הדחיפות להרוס את אוסישקין. כל טענות הקונספירציה הופרכו. לא נבנו במקום מגדלי יוקרה, אפילו לא חניון. במקום בו פעם עמד מרכז ספורט עירוני שוכן כעת ספסל שמוקף בגינה ירוקה קטנה, כזו שלא תבחינו בה אם תנסעו לנמל. דרומית למקום בו עמד אולם הכדורסל עדיין עומדים המגרשים הפתוחים של הפועל תל-אביב והמבנים הכעורים של צופי הים, הם משום מה לא הפריעו לרון חולדאי ועושי דבריו.

מדוע החליטו פרנסי העירייה למחוק מעל האדמה מגרש קיים ולהתחיל במירוץ בלתי אפשרי של מציאת מקום ומימון לאולם חדש, במקום לשפץ את אוסישקין? מה היה דחוף לרון חולדאי להוציא את הפועל מאוסישקין ולהעביר אותה ליד-אליהו עוד טרם אישר בית המשפט להרוס את המגרש הביתי שלה? למה הסכים שאול אייזנברג לסידור הזה? המון שאלות עדיין פתוחות בתעלומת אוסישקין, ולאף אחד אין תשובה אמיתית – כי לכל אחד האינטרס שלו.

בית המקדש האדום נפל בגלל שנאת חינם

במשחק האחרון שראיתי באוסישקין חטפתי בעיטה בצלעות מאוהד ג'ינג'י. לא התגריתי בו, פשוט לבשתי חולצה צהובה. שטף הדם שנוצר לי מהבעיטה דווקא היה כחול. בזמן המשחק שרו אלפיים אוהדים אדומים שירי שנאה עם אזכורי שואה שהנייר הווירטואלי לא סובל, ובסוף – הפועל שוב הפסידה, והאוהדים האדומים תקפו את אוטובוס השחקנים של מכבי תל-אביב, כאשר אבן גדולה ניפצה את אחת הזגוגיות ופצעה את שרונאס יאסיקוביציוס.

כשמהללים את זכרו של אוסישקין צריך גם לזכור שלקראת סופו, הוא היה מקדש אדום של שנאת חינם. הרהורים על ט' באב הם כמעט בלתי נמנעים. הטמנת מטען דמה בגשר רוקח, השחתת מצבות הוריו של רון חולדאי, תקיפת משרדי מכבי ברחוב הירקון – כל אלו לא הוסיפו למאבק של האדומים להצלת האולם – ואולי, למעשה, רק זירזו את גלגלי הבולדוזרים לכיוון אוסישקין.

הקמת קבוצת האוהדים הפועל אוסישקין (שגם אוהדי מכבי שמחים על כך שתהפוך בקרוב רשמית ל"הפועל תל-אביב") היא ההכאה על חטא המושלמת של האדומים. קבוצה שצמחה מאהבה, מספורטיביות ומרוח החלוציות של אוהדיה, שהם גם הבעלים.

אני יודע שחלק מאוהדי מכבי לא ישמחו לקרוא את זה, אבל בימים האלה, כשהנהלת מכבי רק הופכת לקרה ומרוחקת יותר מאוהדיה מדי שנה, אי אפשר שלא לקנא קצת בהתנהלות של היריבה העירונית היחידה שלנו. יאללה, שיעלו כבר וניתן להם בראש בדרבי.

>> עוד בפרוייקט אוסישקין של makoספורט:

אז מי באמת הרס את אוסישקין? לשאול אייזנברג יש תיאוריה מעניינת

רון חולדאי מכה על חטא: מתכנן אולם חדש להפועל תוך שלוש שנים

חורבן הבית האדום: אחד מראשי המאבק נגד הריסת אוסישקין נזכר ביום הקשה