גם לאוהדים של מכבי ההפסד אתמול סידר ניצחון קטן. אני יודע שזה נשמע לא הגיוני לוגית, אבל זה נכון. העובדה שמכבי מסיימת את שלב הטופ 16 במקום השלישי, לפני קאחה לבוראל, בזמן שסיינה וחימקי מוסקבה נפרדות מהיורוליג בשלב הזה – זה ניצחון מוראלי חשוב, אבל לא יותר. דיויד פדרמן טעה, עובדתית, כשאמר שהקבוצה שלו לא שווה כנראה יותר מטופ 16 (עובדה, היא בטופ 8) – אבל זה לא בגלל שמכבי טובה כל כך, כמו שפדרמן כנראה לא הבין כמה חלשה הליגה האירופית. לכן, טוב למכבי שחטפה מכה קלה בכנף בקטאלוניה וסיימה במקום השלישי ולא במקום השני - כדי לא לעוות את המציאות יותר מכפי שהיא.
קבוצה כמו מכבי תל אביב, עם המסורת שלה, עם הקהל שלה, עם הגב הכלכלי השפוי שלה ובוודאי שעם הצוות המקצועי המצויין שלה – צריכה להוביל את היורוליג בכל המדדים. אני לא מדבר על שלטון יחיד כמו שיש לה בליגה המקומית (עליה עוד נרחיב בהמשך) אלא להשתוות לענקיות האמיתיות של אירופה – צסק"א וברצלונה. זה עניין של תפיסה וחשיבה לטווח ארוך, לא יותר.
מי מפחד מריאל מדריד?
זו עונה נדירה בהיסטוריה הצהובה, עונה בה קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב יכולה ללמוד משהו מקבוצת הכדורגל של המועדון. משהו על חשיבה לטווח ארוך, משהו על שקט מקצועי, משהו אפילו על רוח המכביזם. רוצים הוכחה? תסתכלו שוב על התקצירים מהדרבי האחרון בכדורסל ומהדרבי האחרון בכדורגל.
אני רואה כבר קבוצות אוהדים שמתארגנות בפייסבוק לנסיעה למשחקים במדריד בשבוע הבא. אם הם יחזרו עם ניצחון אחד מתוך שני המשחקים (ברביעי ושישי) אפשר כבר להתחיל לחלום על הפיינל פור בלונדון. כך או כך, במחלקת השיווק של מכבי יכולים לנשום לרווחה – פנקסי המנויים של האוהדים יתרוקנו (כמעט) לחלוטין גם השנה.
רוממה לא מחכה לי
ליאור אליהו לא שיחק כדורסל כחודש. הסיבה הרשמית היא שהוא היה פצוע, אלא שהשבוע הוא חזר להתאמן ולפני היציאה לברצלונה אמר לעיתונאים שהוא מרגיש טוב - ובכל זאת הוא שיחק בברצלונה פחות מחמש דקות, וכמעט שלא תרם (שתי החטאות, ריבאונד וחטיפה). בפועל, זה לא כל כך משנה – כי התחייה המחודשת של מכבי, זו שהפתיעה את כל אירופה, הגיעה דווקא בלעדיו.
מאידך, ליאור אליהו הוא ככל הנראה האחרון שאפשר להאשים אותו בפתיחת הסיבוב המזעזעת של מכבי בטופ 16. ליאור הוא שחקן התקפה מוכח ברמה הגבוהה ביותר באירופה, והשנה הוא גם נאנס לשחק עם הגב לסל לא מעט, כשבלאט תפקד איתו כמחליף לשון ג'יימס. ההיעדרות שלו כפתה על בלאט לתת יותר אמון בקנר-מדלי ופלאניניץ', ושני האחרונים, המוכפשים, הנלעגים – היו שם כדי לסחוב את מכבי על הגב עד שלב ההצלבה.
שלא תטעו, שניהם לא שחקנים ברמה לקבוצת טופ יורוליג, לפחות לא כרגע – אבל יכול להיות שהסבלנות שנכפתה על המועדון הלחוץ של שמעון מזרחי, עשתה לו רק טוב. לעולם לא נדע אם מכבי הייתה מצליחה ככה גם עם אליהו – אבל יכול להיות שלפחות מחשבתית (ובטוח הגנתית) הקבוצה עשתה זינוק בעלייה בזכות היעלמותו של הישראלי הבכיר של הקבוצה.
ואגב ישראלי בכיר, שמתם לב שלא שיחקו פה כדורסל ישראלי כבר תקופה מסויימת? סביר להניח שלא כי כדורסל ישראלי לא מעניין אתכם יותר מדי, וכנראה שבצדק. אלא שאנשים אינטרסנטיים ניסו להאריך את הקריירה שלהם בעוד כמה שנים, ולרפד את חשבון הבנק שלהם בעוד כמה עשרות אלפי דולרים – בטענה שאם הם ישחקו יותר, או לכל הפחות ישתכרו יותר, אז יותר אנשים יתעניינו בליגה המקומית.
הליגה הישראלית הפכה, שלא באשמתה, לבדיחה עצובה. פלא שאפילו השרופים שבאוהדי מכבי כבר מודים בלי להתבייש שהם מוכנים להפסיד את האליפות במשחק האליפות הבלתי ספורטיבי שיתקיים השנה בחיפה בתמורה לזכייה בגביע היורוליג? כנראה שלונדון כן מחכה להם, אבל רוממה לא.