האח הצהוב

יש דברים שהם פשוט הגיוניים. ג'ון קליז אמר בטקס הלוויה של חברו ללהקת מונטי פייתון, גרהאם צ'אפמן, שהוא היה גאה כל כך להיות האדם הראשון שאמר "שיט" בטלוויזיה, והמנוח ודאי היה רוצה שהוא יהיה הראשון שיאמרו בלוויה שלו את המילה "פאק". כי זה פשוט הגיוני.

גם מכביזם, כידוע, זה דבר הגיוני. ההיגיון קובע שהקבוצה הטובה יותר תנצח, והקבוצה הזאת, לפחות ביד-אליהו, היא בדרך-כלל מכבי. מכביזם גם קובע שהניצחון לבדו הוא לא מספיק, ולכן יש לנצח בצורה מסויימת. ב-2004 מכבי תל-אביב זכתה בגביע אירופה לאחר שניצחה בגמר ב-44 הפרש את סקיפר בולוניה, שיא של כל הזמנים. אמש, בניצחון הענק על סיינה, מכבי קלעה 43 (ארבעים ושלוש!) נקודות ברבע אחד. שיא יורוליג חדש ובלתי נתפס. הגיוני, לא?

ולא שמכבי ליקקה דבש במשחק הזה. חמישה איבודים רצופים ברבע השלישי גרמו לקהל הצהוב לנוע בחוסר אונים בכסאות הלא נוחים של ניר פרצלינה ולהצטער שהם לא נשארו בבית לראות את גמר האח הגדול.

בכלל, "חוסר אונים" זו תכונה שחלק משחקני מכבי לוקים בה לעתים קרובות מדי. קחו לדוגמה את צ'אק אידסון, שמסוגל במשחקים מסויימים לעשות הכל על המגרש. ואולם, בערבים אחרים, כמו אתמול, נראה כאילו זו פעם ראשונה שלו על מגרש כדורסל. מעניין מה היה קורה אם פיני גרשון היה צועק על אידסון כשהוא טועה כפי שהוא נוזף בגיא פניני על כל החלטה שגויה.

למזלו של גרשון, על כל שחקן חסר אונים נולד לו מנהיג משום מקום. אידסון מפוזר? פרקינס השכונתי פתאום הופך להיות עושה משחק קלאסי. ויזנייבסקי מתפרע? ד'אור פישר מתחיל לחלק אסיסטים. ומה תגידו על השחקן היציב במכבי, סטפון לאזמה, שבלי יותר מדי רעש וצלצולים הופך לבורג ההגנתי הכי חשוב של הצהובים? ארבע חסימות היו לו אתמול, לא כולל אחת שנפסלה בטענת שווא של השופטים.

היכל התרבות

ואגב שופטים, המון שריקות מפוקפקות נשרקו במשחק הזה. כמעט כמו בכל משחק כדורסל, שני הצדדים הרגישו מקופחים. זה טבעי. ספורט מלא ביצרים, ובמשחק קובע כמו זה שהיה אמש, היצרים האלה יכולים לגרום לתגובה קצת מוגזמת.

אחרי אחת מאותן שריקות מפוקפקות שקבעה עבירה שמסכי הטלוויזיה הוכיחו שלא הייתה, החלו מספר אוהדים של מכבי בקריאות "נאו-נאצי" לכיוון השופט הפולני. חלק הארי בקהל לא אהב את הקללות וגרם להפסקתן תוך שניות, בלי אלימות ובלי התנגדות מיוחדת מצד המגדפים, שהבינו במהרה שהם כנראה קצת הגזימו.

זה מקסים. בעיקר כי יש מגרשים בארץ בהם הקריאות "נאצים" הם עניין של בשגרה ממש.

נתראה בדיוטי בשרל דה-גול?

מכבי תל-אביב עוברת את אחת מהעונות היותר קשות שהיו לה אי פעם. זה התחיל בפרידה המתוקשרת והמלוכלכת מרענן כץ, המשיך בפרשת פנאן, הפרידות מגל מקל ומאצ'יי לאמפה, דיבורים על מיעוט הדקות של הישראלים, ביקורות על ניהול המשחק של גרשון וחוסר ההירככיה בקבוצה – והנה, מכבי כבר בשמונה הגדולות של אירופה, אחרי שהיא זכתה בגביע המדינה הראשון מזה שלוש שנים.

לא שלמכבי אין במה להשתפר. להפך. אבל היא הוכיחה שבלי להתפרע יותר מדי בכסף (מי אמר קרלוס ארויו?), בלי לשלם יותר מדי לישראלים ללא הצדקה (מי צייץ יותם הלפרין?), ובלי לוותר על הערכים (מי שאג דרק שארפ?) – אפשר לבנות קבוצה שיכולה להתחרות ראש בראש בכל קבוצה ביבשת.

האם מכבי תגיע לפיינל פור? זה תלוי רק בה. ניצחון על ריאל מדריד בשבוע הבא יציב את הצהובים של גרשון צעד וחצי בפריז, זו מטרה ריאלית וניצחון על ריאל הוא משימה אפשרית בהחלט, במיוחד עם הבוסט המוראלי של הרבע האחרון מול סיינה. הפסד במדריד, ונזכה לראות פה את קבוצת החלומות של ברצלונה למשחק אחד או שניים בתל-אביב.

כך או כך, הקבוצה הזאת זקוקה ליציבות והמשכיות. אם הצוות המקצועי במכבי ישכיל לעשות כמה שינויים קוסמטיים בכמה עמדות מפתח, בברצלונה יפחדו לקבל את מכבי, ולא להפך.

מכביסט השבוע

טוב, באמת קשה שלא להתייחס לגמר האח הגדול שנערך במקביל למשחק בהיכל הספורט. חובה גם להתייחס לעובדה שמכבי הסכימה להזיז את המשחק לשעה שמונה בערב, לבקשת גורמים בערוץ 2.

אז קודם כל, ממש לא משנה מי ביקשו ולמה ביקשו. זה בכלל לא חשוב אם זה בגלל שיקולי רייטינג או בגלל שאוהדי סיינה ביקשו את ההזדמנות לראות את אלין בביקיני. העובדה היא שכן נעשתה כאן אבחנה בשני אירועים מעוררי עניין בציבור הישראלי, ונעשה ניסיון אמיתי למזער את הפגיעה בשני האירועים.

ולכן, מגיע שאפו ענק ליוזמי הבקשה, וכל הכבוד גם לראשי מכבי שהסכימו לשינוי שעת המשחק, למרות שידוע שמסורתית קשה להם עם שינויים שכאלה. התחשבות ברגשות הציבור הספורטיבי, מי היה מאמין שכך יהיה.

ואגב, לאור כל ההיסטריה סביב גמר האח הגדול, קשה שלא להתרגש מנשיא שידורי קשת, מר אלכס גלעדי, שוויתר על הדרמה בנווה-אילן לטובת המשחק המכריע ביד-אליהו. גלעדי כיבד בנוכחותו את מכבי-תל אביב וישב כרגיל במקומו שביציע המכובדים. טוב, אי אפשר לצפות לפחות מהאיש שב-1977 החזיק את המיקרופון כשטל ברודי שם אותנו במפה. הגיוני, לא?

>> ולנושא אחר לגמרי: עמית סלונים נפרד מכלבו האהוב אחרי 13 שנים