כשאור ברנר החל לזרוק כדור לסל במגרש האחורי בבית הספר גורדון, ליד הים בת"א, הוא חלם בגדול וידע שהוא רוצה להיות כדורסלן מקצועי ושזו המטרה שלו בחיים. כיום, כעשר שנים לאחר מכן ואחרי ששיחק בליגת העל ובליגה הלאומית, הוא מרגיש שהוא עומד קצת בפני שוקת שבורה שמספרת אולי יותר מכל את הבעיה של הכדורסל בארץ.
ברנר, בנו של יו"ר עירוני ר"ג, בני ברנר החליט השנה, בצוותא עם אביו, לעזוב את החממה, דווקא אחרי סיום עונה מרשים מבחינתו, עם משחקים של 20 ו-30 נקודות, החליט לפרוש כנפיים אך גילה שההתעסקות מסביב עלולה להיות מתסכלת מאוד, הרבה יותר משחשב אי אז כשפירפר את כל מי שרק רצה בבית הספר המדובר. ומה הוא רוצה? דבר אחד "לקבל הזדמנות לשמור על פפאלוקס".
"בעונה שעברה מבחינה אישית נגמרה לי טוב", החל וגלל ברנר סיפור של קיץ. "המשחק השתחרר וקיבלתי יותר הזדמנויות והוכחתי את עצמי. שם בעצם זה יצר איזשהו פתח חזרה לתיאבון שחזר והרצון כי הבנתי שאני כן יכול. חזרתי לביטחון מלא ומאותו רגע ההחלטה לעזוב את ר"ג הגיעה בצוותא עם אבא שלי. למרות שבשנתיים האחרונות אבא שלי פחות מעורב הגענו להחלטה שאני אנסה לפרוש כנפיים ולנסות את עצמי במקום אחר".
מפה ברנר סיפר על הטלפון שהגיע ושינה לו קצת את התפיסה לגבי העונה הבאה: "האמנתי שיגיעו הצעות. ואז קרה משהו מאוד מוזר, חבר מהקבוצה ברמת גן שאל אותי אם פרשתי. באותו זמן לא התייחסתי לזה ממש ברצינות כי בטח שלא פרשתי. שאלתי אותו מאיפה זה הגיע והוא סיפר לי ש-'זה הדיבור', שסיימתי לשחק. אמרתי לו שהכל הפוך ושזה לא נכון. עבר גם זמן ולא הגיעה הצעה ואז שמעתי את זה מעוד אנשים, גם חברים".
בלי קשר לזה החליט ברנר ללכת למסגרת המבורכת, 'ליגת הקיץ' שחזרה זו השנה השניה לכדורסל שלנו. את מה שקרה שם עדיין קשה לו להסביר: "הגענו להחלטה שאני אלך לליגת הקיץ. התאמנתי מאוד קשה עם רותם ארליך שעזר לי להיות מוכן. שמתי את כל הביצים שלי בסל הזה כדי להשיג בעצם עבודה בעונה הבאה. שם היתה סיטואציה שהוציאה לי את הרוח מהמפרשים ונשברתי מנטאלית.
לא נתנו לי לשחק. לא חשבתי שאני אקבל 40 דקות במשחק אבל הבנתי שנותנים לכל שחקן את ההזדמנות להראות מה הוא יודע. אני קיבלתי מעט מאוד דקות. במשחק הראשון שיחקתי שתי דקות ויצאתי מהאולם מאוד מתוסכל, על גבול הבכי, אנטי קליימקס. אמרתי לעצמי שיש עוד שני משחקים ואני מאמין שזה ישתנה. במשחק השני לא היתה בשורה וגם לא בשלישי. שיחקתי בין 6-8 דקות במשחק. באתי כדי להוכיח את עצמי ועשיתי לעצמי נזק. זה לא שירת שום מטרה וזה גרם לי להראות פחות טוב. אין לי הסבר למה שקרה, אני לא באתי ושאלתי את המאמן. זה לא האופי שלי. הייתי אובד עצות, הגעתי בפורמה טובה ונחושה כדי להשיג עבודה לשנה הבאה. הכי גרוע זה לא לקבל הזדמנות בכלל".
בשלב זה פירט ברנר על ההחלטה לעזוב את ר"ג בעונה הזאת ועל המשמעות של להיות בן של בעלים, מה זה חסך ממנו ואיך זה גם עזר לו. "שום דבר לא נגמר רע ברמת גן לא היה רצון גדול לעזוב שם, אני שם מגיל 18, זה איזשהו מיצוי ורצון לעבור למקום אחר ולנסות להצליח. קיבלתי הזדמנות בר"ג מגיל צעיר עם שחקנים נהדרים שלמדתי מהם. שיחקתי בליגת העל והחלטתי לרדת ולהנהיג בליגה השניה. גם אם אבא שלי היה מאמן אני זה שמשחק וצריך להוכיח את עצמו, הוא מעולם לא התערב בדקות המשחק שלי, נהפוך הוא, הוא היה מבקש ממאמנים להיות יותר קשוחים איתי. הסטיגמה של 'הבן של...' תמיד תהיה. זה לא הפריע לי הסטיגמה, הפריע לי שזה מנע מאנשים להסתכל על היכולת שלי אלא רק על פי הסטיגמה. בשנים הראשונות זה גם העסיק אותי בראש. הייתי בנבחרות ישראל תוך כדי רמת גן ולאבא שלי אין שום השפעה בנבחרת. הגעתי למצב שאריאל בית הלחמי נתן לי הזדמנות ובא איתי בדף חלק ואז הוכחתי את עצמי".
לסיום, סיכם ברנר והסביר שהבעיה היא ממש לא רק שלו. "אני לא שונה מהרבה שחקנים שנמצאים באי וודאות. אני אמשיך לשחק בכל מסגרת שאני אוכל אבל המצב הוא בעייתי וזה לא רק אני. ברוב המקרים ליכולת שלך אין שום קשר להמשכיות וזה מצב מאוד קשה. יש מקרים שכן אבל יש יותר מקרים שלא. הגמול מעולם לא היה הכסף, בשבילי בטח, הגמול היה לדעת שאתה ממצה פוטנציאל כי אתה יודע שאתה יכול".
