מקום ראשון בליגה הסדירה עם מאזן 5:22, ההתקפה הטובה ביותר, ההגנה הטובה ביותר, סוויפ על הפועל תל אביב ברבע הגמר, סוויפ על הפועל ירושלים בחצי הגמר. אז? למי אכפת? שעות של אימונים, חודשים של משחקים, הכל למען מטרה אחת. בסופו של דבר, עונה שלמה היא לא מה שקובע. אלא משחק אחד, בודד, בו כולם שווים. כי למען האמת, אנחנו לא מחפשים דרך לפתח תחרותיות. גם ספורט זה לא מה שבוער לנו. העיקר שמכבי תל אביב לא תזכה באליפות. אחרת, מסתבר, אין ממש כדורסל ישראלי.

תקראו לזה איך שתרצו - 'להכניס עניין לליגה', 'קצת גיוון לא יזיק', 'מכבי אלופה זה משעמם'. בסופו של עניין, התערבות כל כך ברורה עם יעד כל כך מובהק כמו הכשלת והחלשת קבוצה אחת, רק בגלל שהיא מציבה תקציב גבוה יותר משל שאר הליגה, זאת ירייה ברגל. יש פה פגיעה בקבוצות, בלגיטימציה לנהל ליגה, באוהדים שמגיעים למשחקים בעונה הסדירה, בשחקנים שמזיעים מחזור אחרי מחזור, ויותר מהכל יש פה פגיעה חמור בספורט ובערכים שהוא אמור להעניק. בתחרות. במנצחים ובמפסידים. בקלישאת MAY THE BEST TEAM WIN. ובכל זאת, לפחות לפי הרושם מליל אמש, נדמה שלאף אחד זה לא ממש מפריע.

כמידי שנה בה מתחוללת 'רעידת אדמה בכדורסל הישראלי' (השם היפה וגונב-הדעת לאליפות שהיא לא של מכבי ת"א), גם אתמול יצאו אוהדים רבים בחגיגות אל תוך הלילה. כמו תמיד, כאמור, השמחה לא הייתה בגלל האליפות ההיסטורית של מכבי חיפה, אלא אך ורק בגלל זהות המפסידה. כי ככה זה אצלנו. אנחנו נהנים ליצור אשליות ולמכור אותן לעצמנו. בעצם, הניצחון הירוק אתמול, מכובד, סנסציוני ויפה ככל שיהיה, גם הוא הגיע לחיפה על עונה אדירה, הוא תזכורת נוספת לכמה הכל רקוב. כי כדורסל אין לנו פה, וגם לא יהיה עד שלא נתעשת ונבין שהבעיה לא טמונה במכבי או ביכולות הכלכליות שלה, אלא בדרך בה כולם מסתכלים על זה. וכי בעצם העובדה שאנחנו עושים הכל, אבל ממש הכל, כדי להקשות על הצהובים לזכות באליפות – אנחנו מודים שהספורט הזה מת.

לצד הטענה לחוסר ספורטיביות, שחוזרת על עצמה בכל שנה מאז הנהגת השיטה המגוחכת, קיימים גם הרבה מאוד טיעוני נגד. השכיח ביניהם הוא העובדה שגם ביורוליג מונהגת שיטת פיינל פור, והאלופה מוכתרת במשחק אחד. במילה אחת: שטויות. בשתי מילים: שטויות במיץ. כל מפעל גביע כלשהו מסתיים במשחק גמר. זאת המשמעות של גביע. לאסוף קבוצות מרחבי מדינה/יבשת/עולם, להפגיש ביניהן למשחקים של בית-חוץ, עד שמגיעות השתיים שעברו את המסע המפרך ומסיימות באיצטדיון/אולם שנבחר מראש. ככה עושים את זה. ככה אף אחד לא נפגע, יש עליות וירידות מתח לאורך השלבים השונים, הכל כהכנה למשחק הגדול. עושים את זה בגביע המדינה, עושים את זה בליגת האלופות בכדורגל, ביורו, במונדיאל, וכן – גם ביורוליג.

ברכות לאלופה, אבל יש 'אבל' (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
ברכות לאלופה, אבל יש 'אבל' (אלן שיבר) | צילום: ספורט 5

איפה לא עושים את זה? בליגה. כדי להכתיר אלופת מדינה. בכל מקום, מליגת ה-NBA דרך יוון וספרד (אלה עם הכלכלה הגרועה שאנחנו לא רוצים להיות כמוהם) מונהגת שיטת סדרות פלייאוף. המתח אדיר, הכדורסל מצוין ואיזה כיף לאוהדים. באמת נהנים. וזה אפילו ספורטיבי ומושך עניין. אבל אצלנו? למי אכפת מספורט. העיקר שרצף הזכיות של מכבי תל אביב ייקטע בדפי ההיסטוריה. הרי זה מה שבאמת מעניין אותנו, כחברה. למכור לעצמנו אשליות ולהאמין בהן.

אז עכשיו ברוממה חוגגים, וגם אוהדים בירושלים ובצד האדום של תל אביב מגניבים חיוכים. אבל עוד חודש, כשהכל ישקע, שוב יתחילו הדיבורים. משחק אחד? בית וחוץ? לשחק על הפרש נקודות? הכל כדי לנסות להמציא את הגלגל מחדש. רק הפעם, אולי הגיע הזמן שלא נפגר אחרי כולם, נשתמש בשיטה שכבר עובדת ומוכחת, ונשחק סדרות. ליגה סדירה, מקומות 1-8 עולים לפלייאוף, רבע וחצי הטוב מ-3, וסדרת גמר של הטוב מ-5. ככה גם נכניס עניין, גם נפתח תחרותיות, גם יגיעו אוהדים רבים למשחקים המכריעים וגם, רחמנא ליצלן, נאפשר ספורטיביות. ולכו תדעו. אולי, אם באמת תהיה קבוצה שתיתן עונה טובה, היא עוד תזכה באליפות. והפעם, לשם שינוי, אף אחד לא יפקפק בה.