למרות ההבדלים התהומיים בין שתי הקבוצות שהגיעו לגמר ליגת העל בכדורסל, אפשר עדיין למצוא כמה נקודות דמיון בין מכבי ת"א למכבי חיפה. מדובר בנקודות שיוצרות את ההרגשה שצפוי לנו קרב של ממש בהיכל רוממה. על פניו, נקודת הדמיון הבולטת מכולן היא זו של המאמנים, דיוויד בלאט ובראד גרינברג, שני המאמנים האמריקאים-יהודים היחידים בליגה, אותה הם גם מובילים. אבל עד כמה המוצא הדומה שלהם באמת אומר שהם דומים? לא ממש.

לא מאותו הכפר

מינויו של גרינברג למאמן חיפה ביוני שעבר הוכרז על ידי הבעלים, ג'ף רוזן, כ-"צעד היסטורי" עבור המועדון. רוזן נכנס כבעלים בקבוצה בעונת 2007/8, והמינוי הזה היווה הצהרת כוונות מצידו בניסיון ליצור כאן קבוצה שיכולה להתמודד בצמרת הליגה הזו, לאורך זמן. על הניסיון העשיר של גרינברג אין עוררין. הוא אימן במידות שונות של הצלחה בקולג'ים בארה"ב, שימש כעוזר מאמן בקליפרס, בתפקיד בכיר בפורטלנד, ואף בחר כידוע את אלן אייברסון בדראפט של 96' בהיותו הג'נרל מנג'ר של פילדלפיה.

 לקראת פתיחת העונה בנה בחיפה, בגיבויו של רוזן, סגל עמוק ועשיר במאסה עם דונטה סמית', ג'יימס תומאס ופט קלאת'ס, שלישייה יחסית אנונימית לקהל הישראלי, אבל איכותית, מגוונת, ועם רצון להוכיח. פול סטול, רכז שמשחק בנבחרת מקסיקו, הוחתם אף הוא בעוד סוג של הימור, וכאילו בניסיון להרגיע אותו, הונחת לצידו גם גל מקל מעט אחרי פתיחת העונה. דווקא הניסיון להרכיב קבוצה גדולה פיסית, בניגוד למקובל בליגה שלנו, עורר עניין והביע על חזון מצד המאמן, וגיבוי מצד הבעלים.

מהצד השני, דיוויד בלאט הוא כבר לא פחות ישראלי מאמריקאי, והוא מעולם לא אימן בארה"ב. מה שכן, יסודות הכדורסל של שניהם מתבססים על כדורסל המכללות – וזה ניכר באופן בו הם מנהלים משחקים ובאיך שהקבוצה שלהם נראית על המגרש. גם כאן, למרות שאצל שניהם אפשר לזהות את השפעת הפילוסופיות של כדורסל המכללות על עבודתם, הפרשנות שלהם לכך שונה. גרינברג הוא מאמן שעד כה ניהל את הקבוצה שלו ברמת המאקרו. זה היה נכון במיוחד כאשר עבד בתפקידים שמעל למאמן, אבל אפשר לראות את זה גם כיום. גרינברג הוא חיית אימונים והכנה, אבל בזמן המשחק הוא נותן לקבוצה שלו לרוץ, והתקשורת הישירה שלו היא בעיקר בצעקות מול השופטים, דבר שהקנה לו העונה לא מעט טכניות.

דייוויד בלאט לעומת זאת הוא מאמן אמריקאי שמתנהג כמאמן אירופאי – לא מפתיע, מאחר וכל קריירת האימון שלו התרחשה מחוץ לארה"ב. בזמן משחק, בלאט מנהל את הקבוצה שלו ברמת המיקרו, לעתים יותר מדי, באמצעות חילופים תכופים, הורדה לספסל על כל טעות, גדולה כקטנה, תיקון טעויות לשחקנים במהלך המשחק, צעקות על הקווים מחד, ושמירה על קור רוח בפסקי זמן תוך הסברת תרגילים ברורים בהתקפה מאידך.

'עשה' או 'אל תעשה'

ההבדלים ממשיכים גם בעבודה מול השחקנים. בחיפה, גרינברג נותן לשחקנים כמו סטול להשתולל לפעמים על המגרש, עד שהם מוצאים את הדרך הנכונה, והשמועות על נתק בינו לבין שחקנים מסויימים נראות מוזרות. בראיון שנערך במסגרת התוכנית 'חמישיות', אמר גרינברג על סטול: "אני מנסה לעזור לשחקנים לעבור לרמה הבאה בכדורסל, אני אוהב את זה שפול לוקח זריקה ומאמין שהיא תיכנס, הוא צריך את החופש הזה". מה הסיכוי שנשמע את בלאט מדבר ככה על רכז שרוב הזריקות שלו גורמות למאמנים לתפוס את הראש? גרינברג אף הוסיף ואמר: "לפעמים על המגרש יש לשחקנים אינסטינקטים יותר טובים ממני וממה שאני אומר, אם הם לא מסכימים למהלך בהגנה שאני מציע בפסק הזמן אני לפעמים אקשיב למה שיש להם להציע".

אלי סהר מסביר שלפילוסופיה הזו יש תוצאות ברורות בשטח. חיפה של גרינברג ידועה בכך שהיא שומטת מצבים של יתרון, לעתים נראית חסרת שליטה או יד מכוונת, והגנת החילופים של גרינברג גורמת לקבוצה לחוסר אוריינטציה לעתים קרובות. עם זאת, הסגל שלו מספיק איכותי כדי לגרום לזה לעבוד. רוב הזמן.

הגישה של בלאט, כידוע, שונה בתכלית. משמעת היא ערך עליון, בטח על הפרקט, עד לרמה ששחקנים שלא עומדים בלחץ הזה נמנעים מביצוע פעולות טבעיות ולא ממצים את הפוטנציאל שלהם. זה גורר חוסר ביטחון, יכולת ירודה ומצב רוח פגום. "לחלק מהשחקנים על המגרש יש הערות, אבל הם לא תמיד רואים את התמונה הגדולה", מסביר בלאט, "לשחקן יש נקודת מבט חשובה אבל לא זו הדומיננטית שמחליטה. גם אני התחלתי כשחקן, אז אני יודע".

המגרש של גרינברבראד, הליגה של דייויד

"אחד היתרונות הגדולים של מכבי בגמר הוא עמדת המאמן", מוסיף אלי סהר, "למרות שזו שנה שבלאט ירצה לשכוח ומהר. בחירת הזרים, הויכוחים מול ההנהלה, וההתנהלות הזועפת והדיקטטורית מול השחקנים, בעיקר הישראלים. למרות זאת, בלאט מנוסה יותר מגרינברג, שולט ביד רמה בזירה המקומית, ומראה מחויבות לאליפות ולגביע לא פחות מאשר לאירופה".

בעניין הזה, הנתונים תומכים בעמדתו של סהר. מעבר למאזן המושלם בפלייאוף, בלאט עומד על 73% הצלחה ב-245 המשחקים אותם אימן במהלך השנים בליגה הישראלית. לגרינברג יש 44% הצלחה בשלוש שנותיו כמאמן במכללת רדפורד (123 משחקים), כשהוא מעולם לא  הגיע למעמדי פלייאוף בארה"ב כמאמן ראשי, ועד כה 65% הצלחה בליגה העונה, עם 23 נצחונות עד כה (כולל הפלייאוף).

במשחק כמו זה שמחכה להם מחר, העובדה ששניהם אמריקאים לא תשחק תפקיד. מה כן? מצד אחד, בעוד השיטה הקפדנית יותר של בלאט נראית עדיפה לעונה שלמה או לסדרה, השיטה של גרינברג, שדוגלת בהליכה עם המומנטום של הקבוצה, יכולה להתברר כנוסחה מנצחת במשחק אחד על כל הקופה. אבל בין צעקות על השופטים להכוונות וכיוונונים תוך כדי תנועה, נראה שעניין הניסיון במעמדים האלה בכלל, ובזירה המקומית בפרט, יהיה אחד היתרונות הגדולים של מכבי, בעיקר בזכות העומד על הקווים. לא משנה איזו שפה הוא מדבר בפסקי הזמן.