נתחיל מהסוף. קבוצת הכדורסל הפועל תל אביב נכשלה במשימתה העונה. משימה אשר חרטה על דגלה לעשות דברים גדולים. לא עוד הסתפקות בניצחונות בדרבים, לא להנות מטפיחה על השכם לאחר קרבה נאה לאליפות, לא עוד התנחמות בהפסד למחזיקות הגביע, לא עוד התגאות בהישגיה של פיינליסטית היורוקאפ כדי לספר לעצמנו שעשינו משהו.
הפועל תל אביב הציבה לעצמה משימה בתחילת העונה, והיא לקחת תארים, וכולם כולל כולם הודו שיש על מה להסתמך. תומר גינת חזר הביתה וגרם לצביון הישראלי להיראות כמו פאזל מרשים, והזרים שנשארו והגיעו נתנו תחושה שיש פה משהו שלא היה כמותו הרבה זמן. הייתה פה חשיבה בגדול.
בהמשך לדיון הבלתי נגמר על שם יאניס אנטטקומפו לגבי מהו כישלון, אין ספק שמדובר בתחום שנתון לפרשנות. ואני מחזיק בדעה שאין סיבה לפחד מהמילה כישלון. כישלון הוא לא קורלציה הפוכה להצלחה, הוא למעשה בונה אותה. זה שנכשלנו, לא אומר שלא עשינו עונה גדולה, כי בהחלט עשינו ויש במה להיות גאים, אבל מי שמסתפק בעונה שכזאת, לא מוכן לקבל את ה-DNA של הפועל החדשה.
רק לשם ההבהרה, הכישלון לטענתי לא מצריך פירוק והרכבה מחדש, אלא שמירה על רובה של הקבוצה ושפצור במקומות מסוימים. מקצועית, אני חושב שנעשתה עבודה אדירה העונה. ההתקפה של הפועל הייתה מבריקה לאורך כל העונה, החיבור בין השחקנים היה ניכר, וברגעים החשובים של העונה הקבוצה ידעה לעשות את ההתאמות ההגנתיות כדי להיראות כקבוצה שבאמת מסוגלת לקחת אליפות. קרדיט ענק לדני פרנקו ולצוות המקצועי. יש על מי לסמוך בהמשך.
נחזור לתארים. אז נכון, אני לא חי באוטופיה, ויודע שהם לא פשוט נזרקים לך על השטיח בכניסה לבית כמו עיתון בשעה 6:00 בבוקר ומחכים שתיקח אותם, אלא צריך לעבוד בשבילם. לבנות קבוצה איכותית, עם מעטפת מקצועית, ולשמר את הקיים בדמותם של אנשים תומכים וקהל אדיר, ולטפס לאט לאט. לחוות הפסדים, ולחוות כמעט ועוד כמעט ועוד כמעט. ובשנתיים האחרונות יש מספיק רגעים כאלה, וכל אחד מהם הוא עוד צעד בדרך למטרה. אם הם ימשיכו להתמיד בתפיסה שהכמעט הזה לא יכול לספק אותם, תגיע הצלחה. אם יפסיקו לפחד מהמילה כישלון, יהיה גם תואר בארון האדום.
