מדי פעם מגיע לבתי הקולנוע בישראל סרט שממש לא ברור מדוע החליטו שהוא מתאים לקהל הישראלי, בטח ובטח בהקרנה על המסך הגדול. כנראה יצא לכם לראות טריילר כזה, קומדיה או דרמה קלילה עם שחקנים שלא ראיתם מעולם באיכות הפקה שמזכירה את ערוץ 4 הישן. כולנו צפינו בקדימונים האלה ותהינו "מה לעזאזל", אבל מי מאיתנו העז אי פעם להקריב ערב מחייו ואשכרה הלך לצפות באחד מהסרטים האלה? מי אם לא כותב שורות אלה, שהיה השבוע בסרט מסוג זה, ושרד כדי לספר.
הכל התחיל בהצעה תמימה של העורכת היקרה שלי, שאמרה שתשמח אם אלך לסרט החדש "מה גברים רוצים" ואכתוב לה ביקורת. ראיתי בזמנו את "מה נשים רוצות" בכיכובו של מל גיבסון, אבל לא זכרתי פרטים רבים מאותו סרט, רק את פיתולי העלילה המרכזיים. בגיגול זריז הבנתי שאכן מדובר בגרסה הנשית לאותו סרט, ואישרתי לעורכת שאשמח לסקר את הרימייק, בתור נציג המערכת לענייני קומדיות רומנטיות וצ'יק פליקס. לא המשכתי לחקור את הסרט, לא ראיתי שום סרטון ממנו או ביררתי אפילו מי מככב ביצירה (הייתי שמח להגיד כמו מבקרים אחרים שאני לא צופה בטריילרים כדי לא להרוס לעצמי את חווית הצפייה, אבל האמת היא שכל העניין פשוט פרח מזכרוני).
לסרט לא הייתה הקרנת עיתונאים מסודרת (פה הייתי אמור לחשוד, אבל לא חשדתי), אז נאלצתי לקנות כרטיס כאחד האדם. כשהתיישבנו באולם לראות את הפרסומות לסרטים החדשים, לחשתי לזוגתי, "מה זה הפח הזה, ולמה הביאו אותו לארץ". היא הסבירה לי שהסרט שאנחנו עומדים לצפות בו לא פחות פחוני כי בניגוד אלי, היא כן עשתה בירורים מוקדמים. הכנתי את עצמי לפגיעה, אבל עד שהפריימים הראשונים של היצירה לא נחתו על המסך, לא הבנתי עד לאיזה עומק מגיע הפח. גיבורת הסרט היא סוכנת ספורטאים שרצה על הליכון בזמן שהיא מנהלת שיחות עסקיות (בהמשך היא תקבל את היכולת לשמוע את מחשבותיהם של גברים). את השחקנית הראשית לא הכרתי, לא נראה לי שראיתי את הפרצוף מעולם.
זאת לא חוויה שכיחה בשבילי, בטח לא בסרטים אמריקאים, ולא מדובר גם בתגלית חדשה אלא בשחקנית ותיקה ומקצועית למראה שפרסומה טרם עשה את דרכו מעבר לאוקיינוס. זו טראג'י פי. הנסון, כוכבת הסדרה "אימפריה" שאפילו מחזיקה דף ויקיפדיה יפה בעברית והיתה גם מועמדת לאוסקר. אבל באותם רגעים קשים, כשרק התחלתי להבין לאיזה סרט נפלתי, הנסון הייתה הפחית האלמונית שמבשרת את דלות ההפקה.
העלילה פשוטה למעקב ומתחקה אחרי עלילת "מה נשים רוצות", כך שיכולתי להתפנות לעסוק בשאלה הכי חשובה: מדוע העורכת החליטה לשלוח אותי לדבר הזה. הטוויסט בו אישה שחורה לוקחת את התפקיד שאייש בעבר מל גיבסון זה מאוד 2019, אבל היה חייב להיות משהו נוסף שם. בתחילה תהיתי אם הכוכבת היא טיפאני האדיש, קומיקאית שחורה שאיני מכיר אך היא מאוד אהובה פה במערכת. הזיכרון העמום של האדיש בשמלת אוסקר צהובה פסל את האפשרות הזאת, אבל פתאום הגיע הפתעה - פרצוף שאני מכיר! אמנם לא ידעתי את שמו אבל זה היה הקטן הזה מעמק הסיליקון, משמו... ביגהד, ביגטי. אוקיי, אז עדיין לא ממש הגענו להוליווד אבל מתקרבים, ביגטי מגלם את העוזר האישי הגיי של הנסון, והספיק לזרוק כמה הערות לכאורה שנונות לפני שהבנתי שגם מדמויות המשנה לא תגיע הישועה.
אחרי ביגטי הגיעו עוד שלל שחקני משנה מסדרות חצי מוכרות, כמו טרייסי מורגן מ"30 רוק", ההוא מ"דיילי שואו", ההוא מ"הבחורה החדשה" וההיא שהפרצוף שלה מוכר לי אולי מאיפשהו, אבל אין סיכוי שאבין מאיפה. בין כל השמות האלמוניים הופיע לשתי דקות אדם שאולי מהווה פתרון לתעלומה - פיט דיווידסון בתפקיד הכי קטן וחסר ייחוד שאתם יכולים לדמיין לעצמכם (הומו בארון שמתאהב בביגטי). דיווידסון הוא קומיקאי וחבר קאסט ב-SNL, שמוכר בעיקר כארוסה לשעבר של אריאנה גרנדה, אישה שחצבה מקום מרכזי בליבה של אותה עורכת יקרה. זכרתי עד כמה היא אהבה את מערכת היחסים הסוערת, והנחתי שזה פתרון התעלומה. פתרון לא מספק בעליל, אבל שום דבר באותו ערב לא היה מספק.
כשאתה הולך לסרט טראש, אתה מקווה שהאווירה הזולה תתאזן במנה גדושה של כיף קליל. "מה גברים רוצים" הוא סרט קליל ביותר, בכל זאת מדובר בקומדיה, אבל הוא לא קליל במובן הטראשי והמודע לעצמו - זו קומדיה שלוקחת את עצמה ברצינות יחסית. אז מושא האהבה נראה כמו דוגמן בקליפ ישן של טוני ברקסטון, וסלבריטאים זוטרים מעולם הספורט קופצים לביקור (מכירים את קארל אנתוני טאונס?), אבל הסרט לא חוגג את זיל הזולות, אלא מנסה בכנות לספר את הסיפור הקלאסי בצורה פשוטה והגונה. כל קווי העלילה הצפויים משתרכים להם בעצלתיים עד לסיום, הרומנטי, הקרייריסטי והרגשי, ולכולם הסרט מקדיש בדיוק את המינון המקובל, ללא כל חריגה יצירתית. למעשה, פרט להיפוך המגדרי אין שום שינוי מעלילת הבסיס של המקור הגברי (פה אולי ראוי לציין ש"מה נשים רוצות" היה סרט גרוע, מעצבן לצפייה, מיזוגני ופחות טוב מהחידוש) - כמו במקור הגיבורה היא קרייריסטית שלא רואה אף אחד, עם התנהגות אגרסיבית ו"גברית" במפגיע, שעושה סקס באגרסיביות ותוך התעלמות מהפרטנר ובסיום אף מסתובבת ונרדמת מיד, בדיוק כמו שגברים מתנהגים בסרטים אמריקאים בינוניים.
מל גיבסון לא הבין את הרגישות הנשית, ולמד להיות אדם רגיש ואמפתי יותר דרך היכולת לשמוע את מחשבותיהן של הנשים. הנסון עוברת את אותו התהליך בדיוק, בלי היפוך נשי, היא שומעת את מחשבות הגברים וזה גורם לה להיות אמפתית ורגישה יותר (שלא לומר נשית יותר). אין ממש היגיון במהלך הזה, והוא נראה בתחילה כמו עצלות תסריטאית. היוצרים לא רצו להביא דמות "נשית" במפגיע, עם כל הסטראוטיפים, שבוכה בשירותים, מתייחסת לגברים בתלותיות, ולא מצליחה לעמוד על מקומה באסרטיביות. זה היה מהווה היפוך אמיתי למקור ומאפשר לגיבורה ללמוד משהו על המין השני במהלך המסע שהיא עוברת. אבל זה גם היה יכול להיות שדה מוקשים של פוגענות שוביניסטית שלא היה עובר ב-2019.
החלופה שבחרו היא מעודכנת להפליא - אישה חזקה ובלתי נסבלת בדיוק כמו במקור - אבל היא גם מייתרת את כל סיפור ה"מה גברים רוצים". את הפתרון לבעיה מספק אותו דוגמן טוני ברקסטון, שבשיחה לקראת סיום הסרט מסביר לה שאין כזה דבר "מה שגברים רוצים", כי גברים רוצים את אותם הדברים כמו כולם. בסופו של דבר, גם גברים הם בני אדם. הגיבורה מגלה מחדש את עצמה, מוצאת אהבה, מצליחה בעבודה ומסיימת עם מוסר השכל שמצמצם את כל הסיפור לכרטיס ברכה. הנסון מספקת הופעה קומית שמתאמצת להיות פרועה ולא ממש מצליחה, אבל בסך הכל היא מצליחה לסחוב את הסרט בנעימות ועם מינון מכובד של חיוכים (אפילו צחוק קטן פה ושם).
סרטים גרועים מחשבים את קיצם לאחור, וזה בדיוק מה שקורה בצפייה ב"מה גברים רוצים", אתה יודע בדיוק מה יקרה בהמשך ורק מחכה שהסוף כבר יגיע. אחרי שעתיים של סרט (שעתיים שלמות. אלוהים, על מה?) המרחק מהבית החמים כבר מתחיל ממש לכאוב ואתה מבין עד תומה את החוויה הקולנועית של סרטים מסוג זה. זה לא סרט שהייתי מתנגד לראות בבית באיזה ערב משועמם, אולי לפרוש לקראת הסיום כשמתחיל להימאס. זה סרט בסדר, בטח ביחס לציפיות, אבל כיוון שיצאתי מהבית במיוחד בשביל לראות את היצירה הסתמית הזאת, אני שונא את הסרט בכל ליבי, ומאחל רק רע למי שיצר אותו (ואני עוד קיבלתי החזר מהעבודה). מנת פלאפל לא מוצלחת יכולה לסגור פינה באחר צהריים עמוס, אבל אם תקבל אותה במסעדה היא הופכת באחת לבושה וחרפה שלא תעבור בשתיקה. אותו דבר קורה עם סרטים כאלה; כשאתה זה שתקוע באולם הסיפור נהיה פחות חמוד וחינני.