אחרי שבני הזוג שלהן נהרגים כולם ביחד, ארבע נשים שחייהן נקשרו בפשע ובאלימות צריכות ללמוד מחדש איך לחיות באופן עצמאי ונאלצות לשלם את החובות הכספיים של המנוחים - וכל האמצעים כשרים. אין, וריטה עושה שם תפקיד... פיפי. כי כן, צריך לדבר על הטיימינג המדהים שהביא אל חיינו תוך ארבעה שבועות גם את "מלכות", סדרת הפשע של הוט שזה תקציר עלילתה, וגם את "אלמנות", סרטו החדש של סטיב מקווין ("12 שנות עבדות", בושה") שזה התקציר המדויק שלו. ואתם יודעים למה צריך לדבר על הדמיון וכו'? כי "אלמנות" יוצאת בו נפסדת.
ורוניקה (ויולה דיוויס), לינדה (מישל רודריגז) ואליס (אליזבת דביקי) הן האלמנות המדוברות, ובני הזוג שלהם - שנהרגים במהלך שוד שמשתבש בסצנות הפתיחה של הסרט - מותירים להן בעיקר כאב ראש. כל אחת מנסה, בדרכה, להתמודד עם האובדן הרגשי וכל אחת מהן מבינה אט-אט שאין לה ברירה מלבד לפנות לחיים קרימינליים עצמאיים אם היא רוצה להמשיך לכלכל את עצמה בעולם וחשוב מכך, אם היא לא רוצה שהיקרים לה ייפגעו. אבל האלמנות הללו לא לבד. מצטרפים אליהן רוחו של הארי (ליאם ניסן), מנהיג צוות השודדים המנוח שרודף את רעייתו מבעד לקבר, וג'ק מאליגן (קולין פארל), חבר מועצת העיר שיקגו שמסתבך במערכת בחירות מושחתת, למועמד שקורא עליו תיגר, ליד ימינו של המועמד הנ"ל שהוא גם פסיכופט וגם אלים וגם צ'ארמר חובב ספרות (דניאל קאלויה מ"תברח" בהופעה נהדרת), ורעייה נוספת של אחד מאותם קורבנות שוד שתפקידה בכוח לא ברור ויש גם בייביסיטר אתלטית ופוליטיקאי קשיש וגזען בגילומו של רוברט דובאל ויש ויש ויש.
בשיעור מעניין שלמד, אלוהים יודע למה, מ"יחידת המתאבדים", "אלמנות" לא מפסיק להציג בפני צופיו עוד ועוד דמויות לאורך הסרט. כל אחת ממלאת איזה תפקיד בעלילת העל של הסרט, שעוסקת בעיקר בניסיון של ורוניקה להוציא לפועל את השוד האחרון של הארי ולשלם את החוב שהוריש לה, וכל אחת מהדמויות האלה נושאת עמה גם איזה מטען היסטורי ותרבותי משלה.
המקום בו "מלכות" מתעלה על "אלמנות" הוא בקצב שלה ובקלילות שהיא נוקטת כלפי גיבוריה. כן, אלה עניינים של ז'אנר, ונכון, ברור של"מלכות" יש יותר פנאי להשתעשע עם הגיבורות פשוט משום שהיא מתפרשת על פני מספר פרקים, אבל הנימה הזאת היתה יכולה לעבוד גם בסרט דרמה. גם בזוכה אוסקרים מיועד אפשר לצחוק, וגם מישל רודריגז, אם לעשות פראפרזה על הקלישאה המיזוגנית, יכולה לחייך מדי פעם. זה יעשה לה ולסרט הפשע-האובר-דרמטי שהיא מככבת בו רק טוב.
כי יותר משסטיב מקווין ניסה לספר פה עלילת פשע יעילה, סיפור נקמה מותח או אפילו דרמה משפחתית סוחפת (וכל אלה לגמרי קורים בסרט, אל תטעו) – הוא ניסה לספר סיפור של עיר. "אלמנות" הוא דיוקן נוקב של העיר שיקגו, על האפלייה השיטתית והעוני שהיא מנסה לטאטא אל פרבריה. אל רחובותיה האלימים ומלחמות הכנופיות שבה אל מול הבתים המגודרים והנאים שמשמשים בה כמקלט למשפחות לבנות ושבעות. וסליחה, אדוני סטיב מקווין, אבל זה לא מה שהובטח לי. אם הייתי רוצה דיוקן של עיר הייתי, לא יודע, יוצא לעיר. הגעתי לקולנוע כי אתה והאולפן הווליוודי שמגבה אותך הבטחתם לי עלילת פשע סוחפת ואת ויולה דיוויס מנופפת באקדח. הטריילר ל"אלמנות" הבטיח פשע, רשע ונקמה נשית, אבל הסרט עצמו הוא אלף אלפי סיפורים מלבד אותה נקמה נשית. ואלה אפילו לא סיפורים מעניינים יותר מדי, מה גם שאין לצופה יכולת (או יותר מדי רצון, אם להסתמך על כמות העוזבים שקמו והלכו באמצע הסרט בהקרנה בה נכחתי) להכיל את כל הסיפורים הבינוניים האלה כשהם נמסרים לרצף וללא הרף במשך שעתיים ו-10 דקות.
כל זה מתסכל פי מיליון כי מקווין הוא חתיכת במאי מוכשר, ובמאי שחקנים נהדר. סצנות האקשן המעטות ב"אלמנות" - ממש בתחילתו ורגע לפני סופו - הן סצנות מעולות. כשהוא לא מתעקש על הסימבוליזם הכי גס בעולם (נסו למצוא פריט אחד שאינו בצבע לבן בדירתם של ורוניקה והארי. נראה אתכם), הוא מעמיד פריימים יפים ונקיים, מעצב תפאורות מרשימות ומאיר אותן מהמם. כשהוא נותן לשחקניו להתפרע - כמו בסצנת קניית האקדח הנפלאה של אליזבת דביקי שהלוואי אמן תעניק לה מועמדות לאוסקר - "אלמנות" זורח. הוא מפתה, מעניין ומושך. הבעיה היא בכל מה שקורה מסביב, בכל פעם שמקווין וגיליאן פלין (מתהילת "נעלמת" ו"חפצים חדים", שכתבה את התסריט עם מקווין בהתבסס על דרמת טלוויזיה בריטית משנות ה-80) מסיטים את המבט מהדמויות הראשיות. ויש, כאמור, המון הסטות מבט כאלה, והן די משעממות. עמוק בתוך המלל הנפוח של "אלמנות" מצוי גרעין מעולה לסרט מעולה לא פחות, אבל הגרסה שהגיעה בסוף לקולנוע היא פרויקט יומרני וקצת רופס של במאי טוב וצוות שחקנים מבריק.