אדם ששומע קולות בתוך ראשו נשלח לבדיקה פסיכיאטרית. מאובחנת אצלו סכיזופרניה והוא מקבל קוקטייל של כדורים שמשתיקים את הקולות; כשהוא מדווח על תופעות הלוואי הקשות והבלתי נמנעות של הטיפול התרופתי, סביבתו הקרובה והממסד הרפואי מעבירים לו את המסר שזה המחיר שעליו לשלם כדי להיות "נורמלי", ושהקולות הם חסרי משמעות במקרה הטוב, ועלולים להזיק לו ולסביבתו במקרה הרע. התרחיש הנפוץ הזה מייצג את הגישה הטיפולית והחברתית המקובלת, והוא בהחלט עשוי לשפר את מצבם של אנשים מסוימים. אבל מה יקרה אם נאזין לקולות בתוך הראש לפני שנשתיק אותם?
ד"ר רננה שטנגר אלרן, פסיכולוגית ומומחית שיקום, הכשירה 25 אנשים – חלקם אנשי מקצוע בתחומי הטיפול, לאחרים ניסיון חיים רלוונטי – להאזין לדברים ששומעים מתמודדי נפש. זה קרה לפני כשנה וחצי, אבל התפיסה שמאחורי המיזם אינה חדשה: כבר ב-1987 הוקמה בהולנד "רשת שומעי הקולות" על ידי הפסיכיאטר מריוס רום, מטופלת שלו ששמעה קולות בעצמה ועיתונאית שסיקרה את תחום המדע. בפועל מדובר בקבוצת תמיכה שבה אנשים ששומעים קולות חולקים את החוויות שלהם, מבינים שהם לא לבד ומקבלים עצות שמסייעות להם להתמודד עם הקשיים.
"הרשת היא חלק ממכלול של גישות חדשות בעולם בריאות הנפש, גישות פחות סמכותיות שקוראות להתחבר לידע של האדם המתמודד", אומרת ד"ר שטנגר אלרן. "זה אומר בין השאר ששמים דגש רב על הקהילה, מתוך אמונה שחשוב לא לבודד את האדם מהאנשים המשמעותיים לו. אני הגעתי לצורות הטיפול האלו לאחר שעברתי בעצמי חוויה של קושי נפשי, וחיפשתי דרך התמודדות".
כשמטופל פונה ל"דיאלוג פתוח", נקבעות לו פגישות עם בני משפחתו ואחרים ברשת החברתית שלו שמוזמנים לספק תמיכה. מודל הטיפול מאפשר למתמודד הנפש לדבר עם סביבתו התומכת
מעולם לא שמעתי את המילה "חוויה" בהקשר של התמודדות נפשית, ויעל לינדנר – עמיתה מומחית ומנחת קבוצות ברשת שומעי הקולות – מבהירה לי שזה לא מינוח מקרי. "אנחנו מכבדים את החוויה ואת הסיפור של האדם. אם מתייחסים לדברים כאלה רק כאל סימפטומים, זה מבטל את מה שהאדם עובר. אבל לחוויות יש משמעות – הן מספרות סיפורים, מתחברות לחוויות עבר. זה משהו עוצמתי, תגובה לאירועי חיים. ואנחנו מנסים לעשות את הקישור בין החוויה הנפשית בהווה לאותם אירועים מהעבר".
לינדנר עצמה לא שמעה קולות אלא ראתה חזיונות, חוויה נוספת שמטופלת במפגשי הרשת. "הייתה לי תחושה שזה מה שאני מחפשת, מקום שיקשיב לי", היא אומרת על מה שדרבן אותה להיות חלק מקבוצת ההכשרה של שטנגר אלרן. "חיפשתי מקום שלא יבטל את מה שאני אומרת, כי תמיד אמרו לי 'את ככה'. מבחינתי זאת לא הייתה דרך חשיבה שעזרה לי או קידמה אותי. הקבוצה מאפשרת מרחב בטוח שבו מקבלים אותי, צורך בסיסי שיש לכל אדם שמתמודד עם דברים מורכבים".
מאז הקמתה התפרסה רשת שומעי הקולות ב-29 מדינות, ובהן ארה"ב, אנגליה וקנדה. אפשר לתהות למה רק עכשיו היא עושה עלייה, ואפשר להתמקד במחצית המלאה של הכוס: עם חדירת שומעי הקולות ואימוץ שיטות חדשניות אחרות, מדינת ישראל עושה כיום צעדים ראשונים לקראת מהפכה בגישה למתמודדי נפש ולטיפול בהם.
המשפחה כמטפלת, המשפחה כמטופלת
השינוי לא יכול היה להתחולל בזמן קריטי יותר. מאורעות 7 באוקטובר והמלחמה שאחריהם הכניסו אלפים למעגל ההתמודדות; מחקר שערך המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי גילה כי שיעורי ה-PTSD (הפרעת דחק פוסט-טראומטית) בכלל האוכלוסייה עלו מ-16% לפני הטבח ל-30% אחריו; שיעורי הדיכאון והחרדה עלו בהתאמה מ-24% ל-43% ומ-31% ל-44%. במדידה שנעשתה לאחר הטבח התגלה גם כי 38% נוטים למחשבות אובדניות פסיביות, ו-14% למחשבות אקטיביות, קרי מידה כזו או אחרת של תכנון אקט אובדני.
לילה חפר, סמנכ"לית "דיאלוג פתוח" בישראל: "יש לי ידע מניסיון, אני מתמודדת עם מאניה דפרסיה ועם נזקי המערכת הפסיכיאטרית. אני יודעת שמשהו לא טוב קורה באשפוז בכפייה"
נפש פצועה היא התמודדות קשה בכל מקרה, בוודאי במדינה שסובלת ממחסור כרוני במטפלים – ותחקירים שפורסמו בחודשים האחרונים תיארו מערכת בריאות נפש שנמצאת על סף קריסה. זה עוד נדבך בחשיבותן של דרכי הטיפול שמנסות להרחיק את המתמודדים מאשפוז, ומציעות דרכי התמודדות שבחלק מהמקרים מייתרות את הטיפול התרופתי. רבים בציבור מאמינים שהעלמת הסימפטומים באמצעות תרופות היא הכרחית, אבל אינם מודעים לכך שטיפול תרופתי נפשי עלול להפוך אדם לזומבי ושאשפוז במחלקה סגורה עלול ליצור מתח שמחמיר את ההתמודדות, או כמה לבד ומורחק מהחברה חש המאושפז בה. כותב שורות אלה עבד במשך שנתיים עם מתמודדי נפש; גם אני לא ידעתי מהי המשמעות של ההתמודדות עד שראיתי את הבדידות ואת הסטריאוטיפים שהם מנת חלקם. דמיינו את הטראומה של ניצולה מפסטיבל נובה או של חייל שראה את חבריו נהרגים בעזה; זו אחריות של המדינה והחברה הישראלית למצוא איך לטפל בהם בלי לזמבם אותם.
המשותף לשיטות החדשניות המתוארות בכתבה זו הוא התפיסה שניתן לטפל במתמודדי נפש בתוך הקהילה, ושהם עצמם יכולים לחיות ולהשתלב בחברה. השיטות המדוברות אינן שוללות טיפול תרופתי, אבל הדגש הוא על הבנת המצב לא פחות מאשר על ריפויו. "הבעיה הכי גדולה בשיטה התרופתית היא הפרוגנוזה", אומרת לילה חפר, עובדת סוציאלית. "כבר אין דיכאון, יש דיכאון קליני. או שיש סכיזופרניה, וזהו – הילד אובחן וזה מה שהוא מעכשיו. ואז ההורים מרגישים שהם כבר לא יכולים לדבר עם הילד, כי הם לא מומחים, ונוצר דיכאון עצום של 'איבדנו את הילד'. אבל לא כל פצע הוא כזה שלא יעבור, וגם אם כן, החיים לא צריכים להיפסק בגלל פצע. אדם יכול להיות פצוע ביד שמאל, ובכל זאת להיות צייר מוכשר ביד ימין".
חפר היא סמנכ"לית השלוחה הישראלית של "דיאלוג פתוח", ארגון שמעודד טיפול בעזרת רשת חברתית תומכת. "אני בעלת ידע מניסיון, מתמודדת בעצמי עם מאניה דפרסיה ועם נזקי המערכת הפסיכיאטרית", מספרת חפר. "אני יודעת שמשהו לא טוב קורה באשפוז בכפייה, ותמיד רציתי לעשות משהו אחר עבור אנשים שנמצאים בסיטואציה הזו. כשנתקלתי בסרטון על 'דיאלוג פתוח' נפתח לי את הראש".
בישראל מוכר הרעיון של "בית מאזן", שבו חיים יחד מטופלים ומטפלים. ד"ר לורה שרוני, סגנית מנהלת בית החולים "מזור", יצרה לראשונה בארץ - וגם בעולם - מצב דומה במחלקה הסגורה
"דיאלוג פתוח" היא פרי פיתוחו של הפסיכיאטר הפיני יוריו אלאנן, שהתבטא כבר בשנות ה-80 נגד הגישה שלפיה קולות וחזיונות הם בעיות שיש להעלים. לשיטתו של אלאנן מדובר בדרך של הנפש לאותת שיש לה בעיה, ומודל הטיפול הרצוי הוא דיאלוג שמאפשר לאדם לדבר עם הסביבה התומכת שלו על מה שעובר עליו. "בשיטות הטיפול המסורתיות מנסים להעלים את הקולות, שואלים אולי מה הם אמרו אבל לא למה הם אמרו את זה", מסבירה חפר. "כשאדם 'משתגע' אנחנו מפסיקים להתייחס לדברים שהוא אומר, וב'דיאלוג פתוח' רואים משבר נפש כניסיון של המערכת המנטלית להירפא. כשאנחנו רק מנסים להפסיק את הסימפטומים, אנחנו מפסידים הזדמנות לגעת בדברים שמהם אנחנו מתפתחים".
כשמטופל פונה לאנשי "דיאלוג פתוח", נקבעות לו פגישות עם בני משפחתו ועם אחרים ברשת החברתית שלו; כולם מוזמנים לספק תמיכה לו ולאנשים שסביבו. "האמירה החד-משמעית היא שהמשבר הוא לא של אדם אחד", אומרת חפר. "כולנו מחוברים לעוד מעגלים, וכשמשהו נשבר באדם, גם אחרים מושפעים מזה. יש נטייה לראות בשבר נפשי משהו שצריך להילקח החוצה ממרקם החיים ולהיות מתוקן בבית החולים, אבל כשלוקחים מישהו החוצה קשה להחזיר אותו לחיים. מעבר לזה, הקרובים לו נותרים נטולי מענה. וסטטיסטיקות מראות שכשיש שבר במשפחה, הוא מעלה את הסיכון למשבר אצל מישהו אחר. גם אירוע אובדני מעלה הסיכון של כל בני המשפחה לאובדנות".
מה קורה פיזית במפגשים האלה?
"הפגישה הראשונה נערכת בתוך 24 שעות מרגע הפנייה למרפאה, כדי להשתלב מהר ככל האפשר בחיי היום-יום של המטופל ובכך למנוע אשפוז במקרים רבים. הרי כשאנשים מגיעים לפסיכיאטר, זה בדרך כלל אחרי סבל ממושך והמתנה של חצי שנה ואפילו יותר. 'דיאלוג פתוח' אומר, 'בואו נתפוס את זה כשזה עוד קטן'".
או-קיי, נקבעה פגישה. ו...?
"הצוות שלנו מגיע, יושב עם הרשת הקרובה ובודק את הצרכים, כי המשבר הנפשי נובע הרבה פעמים מחוסר יכולת לתת מילים לחוויה, לטראומה. הרעיון הוא למצוא דרך לדבר עם הקרובים אליך ולקבל החלטות. חשוב לומר: זה לא אומר שלא יהיו כדורים, אבל ההחלטה תילקח כחלק מזה. נגיד, אדם מסרב לקחת תרופות שמסייעות לו לישון, מסתובב כל הלילה, ואמא שלו דואגת. אז אם אתה מסרב לתרופות, אולי תנסה להישאר בבית? וזה גם לא הצוות שיגיד שקשה לאמא: היא תגיד את זה בעצמה".
מעבודתי עם נפגעי נפש אני יודע שהגישה היא, "הכימיה במוח נדפקה, בואו נטפל בכימיה". זה לא מה שאתם אומרים.
"אנחנו בעד הפחתת הסימפטומים, בטח כשהם מפריעים לאדם, אבל אנחנו אומרים שהמצב הנפשי הוא ספקטרום. סקאלה. ולא בטוח ש'דיאלוג פתוח' הוא הטיפול הכי נכון לכל אחד, אבל כל אדם יכול להרוויח משלושת המפגשים הראשונים".
פותחים את המחלקה הסגורה
הנתונים תומכים ב"דיאלוג פתוח". מחקרים מראים כי בניגוד למתמודדי נפש בטיפול "רגיל", ש-81% מהם נזקקים לטיפול תרופתי, רק כ-36% מהמטופלים בגישה הזאת נזקקים לטיפול כזה – ורק 45% מהם נזקקים לאשפוז חוזר, לעומת כ-90% בטיפול מסורתי. זו אחת הסיבות שבמרכז הרפואי לבריאות הנפש "מזור" בעכו נערך כיום פיילוט של טיפול בשיטה.
יעל לינדנר (שנייה משמאל), מנחה ב"רשת שומעי הקולות", ראתה בעבר חזיונות - חוויה נוספת שמטופלת במפגשי הרשת. "לחוויות האלו יש משמעות, הן מספרות סיפורים", היא אומרת
הפסיכיאטר ד"ר עדו פלג, עוזר למנהלת בית החולים ומרכז הדרכת הטיפול הקבוצתי במזור: "אנחנו מחפשים גישות חדשניות שבמרכזן המטופל, החוויה שלו, המשפחה. זה ניסיון לבנות גישה אנושית ובגובה העיניים".
מה זה אומר "בגובה העיניים"?
"רוח הפסיכיאטריה במשך שנים הייתה של טיפול במטופל – בלעדיו. מחליטים בשבילו מה נכון לו, איזה טיפול תרופתי הוא יקבל. טיפול בגובה העיניים מדבר עם המטופל, משתף אותו. הוא יודע ויש לו חלק בטיפול".
כבר לפני כשמונה שנים אימצו ב"מזור" את הרעיון של עמיתים מומחים, אנשים שהיו מאושפזים בעבר וכעת עובדים עם המטופלים והצוות, ונותנים פרספקטיבה של בעלי ניסיון. מזור הוא גם אחד ממרכזי "תוכנית נויגייט", שמתמקדת בעזרה מוקדמת ככל האפשר לאנשים שחוו התקף פסיכוטי ראשון וכוללת טיפול בתוך הקהילה. "הדברים האלה ואחרים שנעשים כאן הם חלק מהרוחות החדשות שבאות ממשרד הבריאות", אומר פלג. "יש הרבה דיבור עם המשרד ואני רואה שם נכונות לעזור".
איך מתנהל אצלכם הרעיון של "דיאלוג פתוח"?
"אנחנו בונים מרפאה שאנשים במשבר חריף יתקבלו אליה בתוך זמן קצר, ויקבלו טיפול של כמה שבועות או חודשים עד שיחזרו לתפקוד ולמקום שממנו הגיעו. המטרה של מרפאת המשבר הזו היא טיפול אינטנסיבי בקהילה שימנע אשפוז, בהנחה שאפשר. לקחנו גם אנשים לקראת סוף האשפוז כדי לתמוך בהם בחזרה הביתה, ויש גם אנשים במהלך האשפוז שמטופלים כאן ב'דיאלוג פתוח'. באופן כללי אנחנו מציעים שיח עם המשפחה וגורמים אחרים מתוך מחשבה איך לאזן בלי אשפוז. השיח יכול לכלול כדורים, ויכול להסתכם בפגישות".
ואתה כפסיכיאטר מזהה יתרונות בשיטה הזו?
"אם אדם נמצא בדיכאון וצועקים עליו בבית לקום מהמיטה, זה לא מסייע לו. משפחה שמקבלת מאיתנו סיוע והכוונה תדע להקשיב למטופל ולעזור לו לפי צרכיו ורצונותיו. מעבר לזה, המטופל עצמו שותף בכל התלבטות. זה לא שהפסיכיאטר אומר, 'אני המטפל ואני יודע'".
אתה נתקל בהתנגדויות לתפיסה שמערבת את המשפחה בתהליך?
"לא הרבה. יש אנשים שאומרים 'זאת בעיה שלי ולא של המשפחה', יש כאלה שמעדיפים גישה מסורתית יותר, אבל הרוב המוחלט נשאר בטיפול. הפיילוט קיים רק שנתיים, אבל כבר ראיתי לא מעט אנשים שנמנע מהם אשפוז בזכות 'דיאלוג פתוח', אנשים שהצליחו להשתלב בעבודה כי נוצרה להם תקשורת מבינה ומקיפה עם הסביבה שלהם, וכמובן משפחות שחשו פתאום שיש להן כתובת, מקום לפנות אליו עם הקשיים".
הפסיכיאטר ד"ר עדו פלג: "אם צועקים על אדם בדיכאון לקום מהמיטה, זה לא מסייע לו. משפחה שתקבל סיוע תקשיב למטופל, וראיתי לא מעט אנשים שנמנע מהם אשפוז בזכות 'דיאלוג פתוח'"
ד"ר לורה שרוני, סגנית מנהלת "מזור", החלה בניסוי אחר: אשפוז במחלקה הסגורה בלי הפרדה בין המטופלים למטפלים. בישראל כבר מכירים את הרעיון של "בית מאזן", שבו חיים יחד מטופלים ומטפלים, אלא שעד כה הוקמו כאלה רק בקהילה; כעת נעשה ניסיון ראשון מסוגו, בארץ וגם בעולם, ליצור מצב דומה במחלקה סגורה.
ד"ר שרוני הגיעה ל"מזור" בתקופה שבה שודרה בתוכנית הרדיו "סדר יום עם קרן נויבך" סדרת תחקירים על מדיניות הקשירה במחלקות הסגורות, ובמשמרת שלה ירד מספר הקשירות מ-1,800 בשנה ל-20 – לדבריה ללא עלייה במעשי האלימות. זה היה הצעד הראשון בשינוי הגישה הכולל לנעשה במחלקה. "30%–60% מהמטופלים יוצאים ממחלקות סגורות עם פוסט-טראומה שנגרמת מהשילוב של המחלה והמחלקה", מתארת שרוני את המציאות שהיא מבקשת לשנות. בבית המאזן שיצרה אין כל הפרדה בין המטופלים לאנשי הצוות, ולא רק במובן הגיאוגרפי: גם הטיפול התרופתי ניתן רק בהסכמת המטופל.
"העקרונות הבסיסיים שעליהם מבוססת המחלקה הם 'להיות עם' ו'לעשות עם'", אומרת שרוני. "לצוות אין מדים, אין גם תחנת אחיות שמופרדת מהמטופלים. יש חדר טיפולים, אבל הדלת שלו פתוחה כל הזמן. בארוחות הבוקר והערב מביאים מוצרי מזון שהמטופלים והצוות מכינים יחד".
מאושפזים שאיימו לפגוע בעצמם מכינים ארוחות?
"הכנת האוכל היא אכן בעיה לוגיסטית כי יש מטופלים מסוכנים, אז אין סכינים, במיקרו אין צלחת זכוכית ולא כולם יכולים להתקרב לגז. אבל אנחנו מאפשרים לאנשים לחוש אחריות לחיים שלהם".
בניגוד לחדר עמוס המיטות במחלקה הסגורה הסטנדרטית, כאן לכל מטופל יש חדר משלו, מיטה ומקלחת ("הכל מעוצב ככה שלא יוכל לפגוע בעצמו"). בנוסף, בני משפחה יכולים להישאר ללון – מה שמעולם לא התאפשר במחלקות סגורות. על הטיפול אמונים אנשי מקצוע (אחים, פסיכיאטרים, מטפלים, עו"סים) ולצדם מלווים שאינם אנשי מקצוע, ושעוברים הכשרה של שלושה חודשים. כמחצית מהם עברו בעצמם חוויות נפש.
זה באמת המקום הראשון מסוגו בעולם?
"יש בגרמניה בית חולים שעושה משהו דומה, אבל לשם מגיעים אנשים ממחלקה סגורה רגילה. אצלנו אין סינון, כל מי שמאושפז בכפייה יכול להגיע אלינו. הבעיה היחידה היא שיש רק עשר מיטות והרבה יותר מועמדים. אנחנו כרגע בדיבורים עם משרד הבריאות על הרחבה".
כלומר, זה מצליח?
"מעל ומעבר למה שקיוויתי. כשהתחלתי היו הרבה התנגדויות, כי אין קשירות ואין בידוד, אבל ההצלחות עצומות. ממחלקות סגורות רגילות בורחים ברגע שנגמרת הכפייה, לא מסכימים להישאר בטיפול בהסכמה. אצלנו כמעט כל המטופלים מסכימים להישאר. לגבי מטופלים שיוצאים וחוזרים – במחלקות סגורות רגילות זה 16%–18%, אצלנו 5%. וגם הם חוזרים בהסכמה ולא מגיעים למצב של מסוכנות ואשפוז בכפייה".
מה לגבי אלימות?
"שליש ממה שקורה במחלקות סגורות אחרות. והן לא בהכרח מדווחות על כל מקרי האלימות".
מה אומר לך הקול הבא
מכל התפיסות המהפכניות שנחשפתי אליהן ושדיברתי עליהן במהלך הכנת הכתבה, אף אחת לא מעוררת תגובות בסגנון "איך לא חשבו על זה קודם" כמו רשת שומעי הקולות – בין השאר מפני שמעטים בישראל מודעים לקיומה. זה צפוי להשתנות בעקבות ההכשרה שהעבירה ד"ר שטנגר אלרן בתמיכת עמותת ISPS ישראל וחברת "יוזמה דרך הלב", ובעזרת שני מורים לשיטה מארה"ב. לאחר הכשרת 25 החלוצים נוצרה רשת ישראלית שלומדת יחד פעם בחודשיים, ומקדישה זמן וחשיבה גם להגברת המודעות. "מעבר לקבוצות התמיכה, המטרה שלנו היא שינוי הפרדיגמה", אומרת שטנגר אלרן.
בניגוד לחדר עמוס מיטות, במחלקה הסגורה הניסיונית במזור יש לכל מטופל חדר משלו, מיטה ומקלחת. בנוסף, בני משפחה יכולים להישאר ללון – מה שמעולם לא התאפשר במחלקות סגורות
לקבוצות של שומעי הקולות יש מנחים – אחד או יותר, אבל לפחות אחד שעבר בעצמו חוויות של שמיעת קולות או ראיית חזיונות. כל מפגש נפתח בהקדמה על מהות הקבוצה, יצירת מרחב לא שיפוטי שמאפשר לדבר על עצמך בצורה אותנטית ואינטימית. אז מוזמנים המשתתפים לדבר על החוויות שלהם ועל המשמעות שיש בעיניהם לקולות או לחזיונות, וללמוד כיצד להבין אותם ובמידת האפשר גם לשלוט בהם. אם החברים מעוניינים בכך, הקבוצה יכולה לעזור גם בחקר הקשר בין טראומות לחוויות נפשיות בהווה.
אייל הראל, עו"ס ומנחה קבוצת שומעי קולות: "הרבה פעמים יש פחד לגשת לחוויות האלה, ובגישה המסורתית יש גם רצון לשים את החוויה בצד. אנחנו רוצים להתקרב אליה, לגלות את המשמעות שחבויה בה".
שטנגר אלרן: "יש פסיכיאטרים שמגיבים למה שאנחנו עושים כ'אנטי-פסיכיאטריה', שחושבים שזה בא נגד המערכת. זה נכון במובן מסוים, אבל גם לא נכון, כי אנחנו מאמינים בללכת יד ביד עם הפסיכיאטריה. בכלל, הטיפולים החדשים באים לפתוח אפשרויות ומרחבי חשיבה. אין אג'נדה".
אבל אתם עדיין מייצגים חשיבה רדיקלית, מה גם שאין לכם בשלב הזה תמיכה ממשרד הבריאות.
"מה שרדיקלי בעיניי זאת היכולת לשבת עם הרבה סיפורים שונים, כשאף אחד לא אומר לאדם, זה מה שאתה צריך להאמין בו. האנשים בקבוצה הם לא מקבלי או נותני שירות, הם באים לתמוך ולהיתמך. החברים הם אנשי מקצוע, אבל גם בני משפחה. אגב, הקבוצה הראשונה שנפתחה בארץ בזום הייתה ביוזמתם של אבא ובת מתמודדת נפש שאמרו שזה קיים בחו"ל, אז למה לא בישראל ובעברית".
הראל: "מאז שהכרתי את רשת שומעי הקולות, אני רואה איך השתנה והשתדרג משהו ביכולת ההקשבה ובסקרנות שלי. להיחשף לגישה שמאפשרת לאדם לחלוק חוויות שעד כה ניסינו להצניע ולהרחיק – זה משנה גם את איך שאנחנו בוחרים לגשת ולהקשיב".
ויש הצלחות?
הראל: "המון אנשים מספרים על טרנספורמציה שהם עברו בזכות הקבוצות. החיים שלהם שלמים ומלאים, הם מגשימים את עצמם אחרי שעשו אינטגרציה לקולות האלו".
מפאת החיסיון לא ניתן לספר על חברי הרשת בארץ, אבל סרטון מארה"ב מלא באנשים שמספרים על השינוי שהראל מדבר עליו. "תמיד שאלו אותי, 'מה הבעיה שלך?'. בקבוצה שאלו אותי לראשונה 'מה קרה לך?'", מספר אחד המשתתפים. "בעבר ניסיתי לברוח מהקולות, להתעלם. בזכות הקבוצה נעמדתי מול הקולות, למדתי שהם מהדהדים דברי ילדות", מספרת אחרת. "הבנתי גם שאם הקול אומר לי למות, זה אומר שיש משהו בחיי שצריך למות כדי שאמשיך לחיות".
הסיפורים האלה מדהימים. אנשים משתמשים בקולות שהם שומעים כדי ללמוד על עצמם.
יעל לינדנר: "בדיוק. זה מעבר מתפיסה של 'יש לי מחלה וכל מה שאני חווה הוא לא בסדר ולא תקין' לתחושה שאתה כן בסדר. אתה יודע, בקבוצה יש לנו שלוש חירויות: הראשונה היא לדבר על כל דבר, ולא רק על קולות וחזיונות. השנייה היא לפרש כל חוויה בכל מסגרת פרשנית שהיא, לאו דווקא על פי מודל רפואי. והחירות השלישית היא לאתגר את הנורמות החברתיות".