בפרק הראשון של העונה החמישית והחדשה של "הטובות לקרב", יושבים שלושת השותפים במשרד עורכי הדין על הרצפה עם בקבוק יין מול השידור החי של הסתערות אוהדי טראמפ על גבעת הקפיטול, ומדברים על העתיד האישי והמקצועי שלהם. בסצנה הזאת היה משהו מוכר - היא זרקה אותי מיידית לשלישיית הנשים הצעירות של "עושות כותרות". גם הן אוהבות לדון בסוגיות אישיות ופוליטיות כשהן יושבות על הרצפה במשרד - במקרה שלהן בארון הבגדים של סקרלט כמובן.

"הטובות לקרב" ו"עושות כותרות" הן אמנם לא סדרות דומות במיוחד, אבל שתיהן מונעות ממקום אידיאולוגי דומה: שתיהן ממש לא מנסות להסתיר את הערכים הליברליים-פרוגרסיביים שהן מנסות לקדם, ובשתיהן אפשר לראות איך אנשי מקצוע מתמודדים עם דילמות מוסריות ומנווטים את דרכם בעולם בניסיון לשפר אותו מבלי לאבד את עצמם בדרך.

ההשוואה הזאת מדגישה עוד יותר את מה ש"עושות כותרות" כשלה בו לכל אורך חמש העונות שלה - הקושי שלה להציג את הגיבורות שבמרכזה כדמויות מורכבות, פגומות ובעלות יכולת לעשות טעויות טרגיות. חשוב לומר שלא באתי רק להשחיר - "עושות כותרות" היא סדרה מתוקה וכיפית, והכימיה בין שלוש הדמויות הראשיות (וכמובן בינן לבין העורכת ג'קלין) הפכה אותה לממכרת במיוחד. אבל מאז הבכורה שלה ועד לעונת הסיום, אותה הביקורת נשמעה שוב ושוב כלפי "עושות כותרות" - שהיא לא מציאותית באופן כמעט מכעיס - ועכשיו כשהיא הגיעה לסופה, קשה שלא להרגיש שמדובר בעיקר בהחמצה גדולה.

הכוונות של "עושות כותרות" טובות מאוד. יוצרת הסדרה היא צעירה, לא מאוד מנוסה, ויש לה תשוקה לשים את האידיאולוגיה שלה בפרונט מבלי להתנצל. זה אמיץ, זה מרענן וזה נחוץ. "עושות כותרות" הפכה להיות מעין מדריך לאדם הליברלי הצעיר, מכיוון שהדמויות בה תמיד עושות את הדבר הנכון. לפעמים זה עובד מדהים ומעביר מסר מורכב וחשוב לצופים, אבל לפעמים - זו סתם מטיפנות.

מתוך "עושות כותרות" (צילום: Freeform באדיבות yes,  יח"צ)
מושלמות מדי. "עושות כותרות" | צילום: Freeform באדיבות yes, יח"צ

המדריך לחיים על פי "עושות כותרות" לא תמיד נראה קל מדי, אבל לרוב כן. שלוש הדמויות הראשיות מושלמות מדי לא רק מבחינת המראה שלהן, אלא בעיקר באופן שבו הן מתמודדות עם דילמות מוסריות

דוגמאות? בשמחה, אך שימו לב: מעתה והלאה יופיעו ספוילרים לעונה החמישית של הסדרה. כמה מקרים בולטים קופצים מיד לראש כדוגמאות לקווי עלילה מוצלחים אידיאולוגית וגם טלוויזיונית. הפרק בו אלכס מגלה שהוא הגיבור של סיפור קצר שנכתב על ידי אישה שהרגישה לחץ לשכב עם גבר שיצאה איתו. תרבות האונס והאזורים האפורים שלה הם נושאים רגישים מאוד שטופלו בכמה וכמה סדרות, אבל נדיר מאוד לראות גיבור גברי כל כך אהוד נאלץ להתמודד עם ההבנה שלמרות שהוא מתנהל ביום יום כפמיניסט מודע לעצמו, גם הוא לקח חלק במנגנון המדכא הזה. אלכס מגיב לכך באופן מושלם - הוא לא גורם לאישה שמולו להרגיש שהיא משוגעת או מתקרבנת, כמו שאחרים אולי היו עושים בסיטואציה הזאת, ומנצל את ההזדמנות ללמוד שיעור חשוב. בתמורה, הנשים מסביבו - והסדרה עצמה - לא מתייחסות אליו כאל מפלצת או אנס, אלא כמי שעשה טעות אבל יכול רק לצמוח ממנה ולהבין עוד יותר את החוויה הנשית.

דוגמה נוספת ואהובה עליי במיוחד היא הסצנה בה קאט עושה pegging (אקט בו אישה חודרת אנאלית לגבר עם סטראפ-און) לגבר שהיא מנהלת איתו קשר די קז'ואלי, ומגלה להפתעתה שדווקא שם הם מוצאים חיבור אינטימי ואפילו רומנטי. "עושות כותרות" תמיד הייתה סקס-פוזיטיב, אבל בסצנה הזאת היא ממש התעלתה על עצמה, והצליחה לגרום ל-pegging לרגש.

דוגמה פחות ספציפית היא מסלול הקריירה של ג'יין, החל מההתחבטויות המוסריות שלה מול מושאי סיקור ואי הסכמה עם שיקולי המערכת ועד לאופן בו היא מתמודדת עם הקידום שלה לעורכת והכשלים בניהול העובדים שמתחתיה. ההחלטה שלה בסוף הסדרה שלא לקחת על עצמה את תפקיד העורכת הראשית של סקרלט היא אמיצה ונאמנה לכל מה שעבר עליה עד לשם, ולא נראית - כמו החלטות רבות אחרות שהדמויות מקבלות בסדרה - קלה מדי.

אז כן, המדריך לחיים הנכונים על פי "עושות כותרות" לא תמיד נראה קל מדי, אבל לרוב הוא בהחלט כן. שלישיית הדמויות הראשיות מושלמת מדי - ולא רק מבחינת המראה שלהן או החברות ביניהן, שהיא כמעט נטולת מהמורות. השלמות הזאת מתבטאת בעיקר באופן החלק והטבעי בו הן מתמודדות עם דילמות מוסריות. הן כמעט לא מועדות, כמעט לא עושות את ההחלטה השגויה ולכן גם כמעט ולא מתחרטות בדיעבד. ומשהו בהתנהלות הזאת נקי מדי. זה לא שכל סדרה צריכה להיות "בנות", אבל בין הקיצוניות הפגומה של האנה וחברותיה לבין השלמות הכמעט מטרידה של קאט, סאטון וג'יין, יש הרבה אזור אפור לחקור בו חולשות אנושיות, קטנוניות (תכונה שכמעט ולא קיימת ב"עושות כותרות") וכניעה לתשוקות.

מתוך "עושות כותרות" (צילום: universal television, צילום מסך)
היחידה שנשארה נאמנה ואמיצה. ג'יין | צילום: universal television, צילום מסך

הכימיה הטבעית בין השחקניות והקסם שלהן זלג למערכת היחסים הבדיונית, כך שהיה קשה שלא לאהוב אותן, ואפילו להזדהות איתן. אבל ככה לא עושים טלוויזיה מרגשת, מאתגרת או זכירה

גם ברגעים שבהם נדמה שמשהו עומד לאתגר את הגיבורות באופן משמעותי, הוא נפתר בדרך קלה מדי. אחת הדוגמאות לכך היא מערכת היחסים בין קאט לאווה הרפובליקנית, שלרגע חרגה מהנטייה של הסדרה לדחוף את האידיאולוגיה של הגיבורות שלה באגרסיביות יתר, אבל הסתיימה באופן חד ונקי כשקאט קיבלה החלטה כמעט רובוטית לסיים את היחסים על רקע אידיאולוגי, שלא באמת התיישבה עם האופן בו השתיים התקרבו אחת לשנייה. דוגמה נוספת היא כמובן הקאמבק של ריצ'רד וסאטון - שבולט כהזדמנות מפוספסת לספר סיפור אחר.

"עושות כותרות" כל כך מתגאה בליברליות שלה ובכך שהגיבורות שלה מכתיבות את החוקים של עצמן ולא נכנעות לנורמות, ודווקא במקרה של ריצ'רד וסאטון ודילמת הילדים שלהם, התשובה הייתה ממש מתחת לאף - הורות משותפת. ריצ'רד יכול היה להגשים את חלומו להיות הורה ועדיין להישאר עם סאטון, וזה גם פתרון שממש מתאים להלך הרוח הפרוגרסיבי של הסדרה. ההחלטה שלו לוותר לפתע על הכל בשביל סאטון בדקה התשעים הייתה רק עוד דוגמה לאיך הכל מסתדר בחיים עבור הגיבורות האלה, באופן שכמעט אף אישה לא יכולה להזדהות איתו, כי החיים האמיתיים הם הרבה יותר קשים ומאכזבים. 

ל"עושות כותרות" היה מזל גדול, שנעוץ בליהוק של שלוש הגיבורות. הכימיה הטבעית בין השחקניות והקסם שלהן זלג למערכת היחסים הבדיונית, כך שהיה קשה שלא לאהוב אותן, ואפילו להזדהות איתן למרות כל השלמות והנטייה שלהן תמיד לעשות את הדבר הנכון. כשמוסיפים את ג'קלין למיקס, זה כבר קסם שקשה לעמוד בפניו. אבל ככה לא עושים טלוויזיה מרגשת, מאתגרת או זכירה. סיפורים אנושיים חייבים להראות גם את הצדדים הפחות נעימים של החיים, ו"עושות כותרות" הרגישה לעתים קרובות מדי כמו סדרת פנטזיה, ופספסה לחלוטין את הפוטנציאל שהיה טמון בה. אפילו הסצנה האהובה כל כך בה קאט מחלצת ביצת יוני מהווגינה של ג'יין לא הייתה מהפכנית כמו שנוטים לדבר עליה - סמנתה חילצה דיאפרגמה שנתקעה בתוך קארי ב"סקס והעיר הגדולה", וגם הייתה הרבה יותר קולית לגבי זה.