כולנו חיים כאן. אנחנו מרגישים את זה על בסיס יום יומי, אנחנו רואים אותם מול העיניים והיום כבר אי אפשר להתעלם מהם - הפערים החברתיים העצומים.
אבל אם תשאלו אנשים סביבכם, יכול להיות שתשמעו סיפור שחוזר על עצמו: אם היה לידם מישהו או מישהי שיכולים לעזור, כנראה שהחיים שלהם היו נראים אחרת. אז מי הם האנשים האלה? העובדים והעובדות הסוציאליים כמובן.
"זה מקצוע מדהים"
לעובדות ולעובדים הסוציאליים נחשפנו בעיקר עם תחילת הקורונה, למרות שהם תמיד היו כאן. עכשיו אנחנו גם מבינים שאי אפשר בלעדיהם.
״אני גאה בזה ממש. זה מקצוע מדהים״, מספרת שירלי שטמלר, בוגרת תואר ראשון במסלול הפרטני של אוניברסיטת אריאל בשומרון ועובדת מוערכת במחלקה לשירותים חברתיים בעיריית רמת גן.
בין היתר, שירלי מטפלת במשפחות שבהן אחד מבני המשפחה מתפקד על הרצף האוטיסטי. זהו תפקידה הראשון ויש לה רק דברים טובים להגיד עליו: ״אני חווה המון״, היא נושמת רגע ומוסיפה: "כשהגיעה אליי משפחה מתוסכלת, כעוסה וטעונה, למרות כל מאמציה מזה שאחד הבנים בשנות ה-20 לחייו לא מצא את עצמו מבחינה חברתית ותעסוקתית ולא נראה מסגרת שמתאימה לו, שאלתי את ההורים את השאלה הפשוטה ביותר - 'מה התשוקה שלו?'", היא נזכרת.
"ההורים השתתקו ואמרו שמוזיקה היא מקור התשוקה והריגוש שלו, אז מצאנו עבורו תכנית לימודים שנקראת ״כלים שלובים״, המיועדת לאנשים על הרצף האוטיסטי ובעלי קרבה למוזיקה. הוא התקבל אליה והוא לקראת סוף הלימודים, אז עכשיו הוא פשוט מאושר", לדבריה. ״מרגש אותי לדעת שיהיה לו טוב״.
הסטודנטים מביאים את הרעב – והמרצים רק מגדילים אותו
העו״סים (העובדים והעובדות הסוציאליים) התברכו באופי המיוחד שיש רק לאנשים עם תקווה ורצון לשנות. הדבר היפה באוניברסיטת אריאל בשומרון הוא שהסטודנטים מגיעים עם הרעב והתשוקה והמרצים רק מגדילים אותו.
"לימודי עבודה סוציאלית הם קשים ומשתלמים משתי סיבות גדולות ועיקריות", מספרת שירלי. "קודם כל, המקצוע נחשק וישנה עבודה בתחום עם סיום הלימודים. באוניברסיטת אריאל הלימודים משלבים תיאוריה ופרקטיקה, אז בסוף התואר התלמידים נרשמים בפנקס העובדים הסוציאליים וישר מתקבלים לעבודה. חוץ מזה, המסלול מקנה לסטודנטים והסטודנטיות ניסיון וביטחון רב שעוזר להם בהמשך הקריירה".
מלבד הביטחון במציאת העבודה, שהוא יתרון לא מבוטל במיוחד היום, התפקיד של עובד/ת סוציאלי/ת הוא הרבה מעבר למקצוע – כי הוא מביא איתו סיפוק רב. אנחנו יודעים כמה קשה לחזור מהעבודה מסופקים, כאילו עשינו משהו או שינינו משהו בעולם, אבל עובדים סוציאליים מרגישים את זה כל יום.
אצל שירלי למשל, הסיפוק מגיע גם מהעניין בעבודה וגם ממסגרת הלימודים שהיא בחרה: ״אריאל זו אוניברסיטה משפחתית ומחבקת. התחלתי את הלימודים בתקופה מורכבת, ושם הרשו לי להיות הכי אותנטית וחשופה. הרבה מזה בזכות המרצים והלב הענק שלהם, ובעיקר הראייה שלהם על המקצוע הזה. לדעתי, מי שרוצה ללמוד עבודה סוציאלית, שילך לשם״.
עם הקהילה, למען הקהילה
לעומת שירלי, נעם לאופר סיימה תואר ראשון במסלול הקהילתי של אוניברסיטת אריאל בשומרון. אבל גם היא מנהיגה מלידה, מסתבר: "אני עובדת סוציאלית קהילתית במחלקת חוצות יפו, ביפו", היא אומרת. "זו העבודה הראשונה שלי והתחלתי אותה לפני חודשיים וקצת, מיד אחרי סיום הלימודים".
נעם, שמאז ומתמיד הייתה קרובה בתשוקתה ובעיסוקיה לקהילה, מציינת לטובה את ד״ר אסתר זיכלינסקי, ראשת בית הספר, שלטענתה פשוט מיגנטה את הסטודנטים והסטודנטיות ישר מההתחלה: "ההתמסרות שלה למקצוע מאוד מרגשת", מודה נעם. ״מבחינתי היא כתובת. ידעתי תמיד שהיא תהיה שם בשבילי ברמה המקצועית וגם עכשיו, וזה בדיוק מה שקרה״.
״באוניברסיטת אריאל בעצם גיליתי שהתואר הזה הוא הרבה מעבר למה שחשבתי. הרבה מעבר לעוד תואר״, היא מספרת. ״עבודה עם האנשים תפסה אותי ישר. עבודה עם הקהילה, למען הקהילה״.
להתמקצע כבר בשנה א'? זו ההזדמנות שלכם
"עוד כשהייתי סטודנטית בשנה א׳, תקופה שבה בדרך כלל כל אחד ואחת רק חולמים על הקליניקה שלהם, אני נהניתי מההתמקצעות גם בעבודה הפרטנית וגם בעבודה הקהילתית, דבר שלא קורה באף אוניברסיטה", מסבירה לאופר.
״זהו תחום עצום שלא הרבה יודעים עליו, וחבל", היא מוסיפה ומסכמת: "אני למשל מיישמת את הידע שלי יום-יום בכל עבודה שלי. הדרישות של המרצים הן מה שמנחה אותי עד עכשיו".
"בניגוד לתחומי לימוד אחרים, אנחנו לא משננים את החומר, אלא מיישמים אותו. אז כנראה שהמרצים שלי עשו פה משהו טוב״.