"ב-7 לאוקטובר אני והמשפחה שלי (הוריי ואחיותיי) לקחנו את הילדים וברחנו", מספרת רעות נון אלישע, אם לארבעה ילדים (14,9,6,6), מקיבוץ כפר בלום בגליל העליון בשיחה עם mako. "בעלי גויס מהיום הראשון למלחמה ועד היום משרת במילואים בצפון, מה שאומר שעברתי את כל הנדודים האלה לבד". נון אלישע גרה בכפר בלום, קיבוץ שנמצא כחמישה ק"מ מגדר הגבול, ולכן תושביו לא פונו על ידי המדינה.
בשבוע הראשון שכרה נון אלישע חדר במלון באילת, משם עברה לבית שערים, שם שהתה במשך שבוע בדירה של תושב המקום ששהה בחו"ל באותו הזמן, לאחר מכן עברה לטבריה, משום שלשם פונתה משפחתה (הוריה ואחיותיה) המתגוררת בכפר יובל, מושב באצבע הגליל, שתושביו פונו על ידי המדינה. "ניסו לעזור לי להתקבל למלון כתושבת לשעבר של כפר יובל, אחרי שלושה לילות מנהל המלון הודיע לי שמחר אני צריכה להתפנות, ולכן נאלצתי לשכור דירה בטבריה, ניסיתי להיות קרובה למשפחה כדי שתהיה לי מערכת תמיכה, אבל אז גם את ההורים שלי העבירו למקום אחר, ושוב נשארתי לבד. אחרי ארבעה חודשים של נדודים נשברתי וחזרתי הביתה".
כל הילדים בצפון נמצאים ברגרסיה
נון אלישע עובדת בחברת הייטק, מאז תחילת המלחמה עברה לעבוד מהבית באופן מלא, וגם על הימים שהיה עליה להגיד למשרדים ויתרו לה בגלל מצבה. כמעט כל תקופת הנדודים ילדיה לא היו במסגרות חינוכית, רק כשהייתה בטבריה משפחתה סייעה לה להכניס את הילדים למסגרות. "זה היה חלק ממה ששבר אותנו, הילדים לא היו מוכנים יותר ללכת לבית הספר, כי הם לא הכירו שם אף אחד".
לפני שלושה חודשים משפחת נון אלישע חזרה הביתה. לדבריה, החיים בצפון בתקופה הנוכחית אינם אפשריים עבור משפחות. "אנחנו חיים באזור מלחמה, אזעקות כל יום אצלנו וביישובים הסמוכים, חלק מהילדים לומדים בכיתות לא ממוגנות, שוכבים על הרצפה ומניחים ידיים על הראשים, כשזמן ההתראה הוא 0 שניות. היישוב מטווח, נפלו רקטות וכטב"מים בתוך היישוב, באחד הימים נפלה רקטה בין שני בתים ובמזל לא התפוצצה ולכן אף אחד לא נפגע, יש ביישוב בתים שאין להם ממ"ד. לנו יש ושם הילדים ישנים במשך חודשים על מזרונים, כי הם מפחדים ללכת לחדר שלהם, לא בטוח לחיות כאן".
"הילדים בחרדות, הם לא הם, אני קוראת לזה צל של אדם, אני גוררת כיסא - הם רצים לממ"ד, יש רעש מבחוץ - הם נשכבים על הרצפה, חרדות בלתי פוסקות, הם לא מוכנים ללכת לשירותים לבד, הם מעולם לא היו כך. אלו לא רק הילדים שלי, כל הילדים בצפון סובלים מתסמיני רגרסיה".
בנוסף לסכנה ולחרדות, לנון אלישע ולכל תושבי הצפון שנשארו בביתם בעל כורחם יש קשיים בנגישות לשירותים רפואיים ופארא-רפואיים, שירותים חברתיים ואפילו לקניות בסופר. "אומנם יש תוכנית של הרווחה אבל אין פה מטפלים, כי הם בעצמם מפונים, עיר המחוז שלנו - קריית שמונה - סגורה ואין שירותי רפואה, רווחה, סופר מרקט, כלום. יש סופר אחד פתוח וכל הזמן חצי מהמדפים ריקים, בפעם האחרונה שקפצתי לשם תפסה אותי אזעקה, לא המשכתי לנסוע כי שתי דקות אחרי נפלה שם רקטה. בשביל קניות בסופר אני צריכה לנסוע 40 דקות לעיר הבאה שקרובה אלינו - חצור הגלילית, ראש פינה או טבריה, כדי לעשות צילום רנטגן לילד שלי אני צריכה לנסוע עד לטבריה - שעה נסיעה מכאן, והבעיה היא שאני לא יכולה לקחת ילד אחד ולהשאיר את שאר הילדים כאן, כי אם יהיה מצב חירום אין מי שיאסוף אותם, אני חייבת להיות כל הזמן בכוננות, אז אני חייבת לקחת את כל הילדים איתי והם נאלצים להיעדר מהמסגרות החינוכיות".
הילדה שלי שואלת: "למה אנחנו כאן אם מסוכן להישאר?"
כדי לזעוק את זעקתם של תושבי יישובי קו העימות בצפון שלא פונו רשמית על ידי המדינה, נון אלישע וחבריה פנו לגורמים בממשלה, בהם חברות הכנסת מטעם מפלגת העבודה אפרת רייטן ונעמה לזימי. "כל מי שדיברנו איתו אמר דבר אחד: 'אתם צריכים לפנות לתקשורת, רק היא יכולה להפעיל לחץ, הידיים שלנו כבולות', רק שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי וחבר הכנסת מטעם עוצמה יהודית, יצחק ורלהאוף, מלווה אותנו ומנסה להשיג כל עזרה שהוא יכול".
נון אלישע קובלת על ההחלטה של הממשלה לפנות יישובים מסוימים בצפון, ולא לפנות מספר יישובים אחרים, בהם כפר בלום, כפר סאלד, נאות מרדכי, שדה נחמיה, עמיר, שמיר, גשר הזיו כאשר יישובים שסמוכים מאוד אליהם פונו. "בית הלל נמצא מרחק הליכה מאיתנו ופונה, גם קריית שמונה פונתה. הם פשוט קבעו קו גבול לא ברור, עד חמישה ק"מ ומעבר לזה לא פינו, לעומת יישובי הדרום שבו הפינוי הוא לכל יישובי קו העימות, ואין הבדל בין היישובים, בצפון ציירו קו דמיוני שחותך יישובי קו עימות ועד היום אנחנו מנסים להבין את ההיגיון של השיטה הזו".
לדבריה, חלק גדול מהתושבים של יישובי הצפון שלא פונו מצאו פתרונות מגורים ביישובים אחרים, בעיקר באזור המרכז. "לכפר בלום חזרו 40% מהתושבים, בכל היישובים הסיפור זהה: מי שנמצא פה זה מי שאין לו ברירה ואין לו לאן ללכת. הבת הקטנה שלי כל הזמן שואלת אותי 'למה אנחנו פה אם מסוכן להישאר כאן?', הבת הגדולה רוצה להישאר בבית כי היה לה קשה להיות רחוקה מהחברות, רק אם נהיה מפונים נוכל לצאת כקהילה והיא תוכל להיות עם החברות שלה, שני הילדים האחרים מנסים לשחק אותה חזקים אבל אני רואה שבפנים הם שבר כלי".
תגובת דובר צה"ל: "ההחלטה על פינוי ישובים מתקבלת משיקולים מבצעיים ומאושרת על ידי הדרג המדיני. צה״ל רואה בראש סדר העדיפויות שלו את הביטחון וההגנה על התושבים תוך שמירה על שגרה אזרחית ככל שניתן. על פי מדיניות ההתגוננות ניתן לקיים פעילויות חינוכיות בכפוף להערכת המצב המתמשכת של פיקוד הצפון שמשוקפת לרשויות מקומיות באמצעות מסמך שמופץ באופן יומי. פיקוד העורף ופיקוד הצפון ערכו סקר הנדסי במספר בתי ספר כדי לוודא שכלל הכיתות בהן התלמידים לומדים עומדות בדרישות המבצעיות שהוגדרו על ידי פיקוד הצפון. לא מתקיימים לימודים בכיתות שלא עברו את דרישות הסקר. בנוסף, הועברו לתלמידים הנחיות להתנהלות בעת הישמע התרעה על פי עיקרון 'הכי מוגן שיש'״.