בבוקר שבעה באוקטובר, כשהחלה מתקפת חמאס, נכנס חיים רענן בן ה-89 לממ"ד בביתו שבקיבוץ בארי, שם הסתתר עם המטפלת שלו, בנו ונכדו הצעיר בן ה-9 במשך 20 שעות עד שהגיעו כוחות הצבא לחלצם. "שמענו את קולות הירי קרוב אלינו כל הזמן. בווטאספ של הקיבוץ אנשים לא הפסיקו לקרוא לעזרה, שאלו איפה הצבא ולמה לא מגיעים אליהם", הוא משחזר.
רענן, יליד בודפשט, שרד את השואה כשהיה ילד צעיר, כמעט בגיל של נכדו היום. אף שלא נותרו לו זיכרונות רבים מאותה תקופה, הוא לא שוכח את תחושת המנוסה ההיא. "במשך הרבה זמן עברנו ממקום למקום, לא היה אפשר להישאר באותו המקום". שבעה חודשים מתחילת המלחמה הוא מעיד כי לא ישוב לביתו בבארי עד שהקיבוץ ייבנה מחדש. "יש יותר ממאה בתים שצריך להרוס ולבנות מחדש אחרי כל מה שקרה כאן".
המלחמה הנוכחית נגעה לליבו במיוחד. "גם השואה, וגם שבעה באוקטובר מזעזעים וכואבים, אבל בתקופת השואה הייתי ילד, לא עזבתי את השמלה של אמי. הפעם אני מכיר כל אחד ואחד מאלה שנרצחו. אני מכיר כל שביל, כל בית, את המשפחות וההורים, כולם היו חברים שלי ושכנים שלי". לצד הכאב, רענן מדגיש כי ביום הזיכרון השנה הוא חש בעיקר אכזבה מהמדינה. "אני מאוכזב מההנהגה שלנו, מאלה שאחראים למה שקרה, שיכלו להציל אותנו. קיוויתי שאם יש מדינה ויש צבא, אז אנחנו נהיה מוגנים, אבל אף אחד לא הגיע במשך כל כך הרבה זמן".
רענן הוא אחד משורדי השואה שנבחרו להדליק השנה משואה בעצרת הנעילה השנתית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, במוזיאון בית לוחמי הגטאות, ע"ש יצחק קצנלסון למורשת השואה והמרד. במסגרת העצרת יציינו 80 שנה להשמדת יהדות הונגריה ו-75 שנה להקמת קיבוץ לוחמי הגטאות ובית לוחמי הגטאות.
>> טראומת הרעב רודפת אחר ניצולי השואה עד יום מותם
"לא הייתה לי הזדמנות להיפרד מהבית שלי כמו שצריך"
גם מקס נתנס, ניצול שואה בן 87, נאלץ להתפנות מביתו שבקיבוץ מצובה בגליל המערבי לאחר יותר מ-50 שנים שהתגורר שם. "כשפרצה מתקפת חמאס, בתי התקשרה ואמרה שצריך להתפנות מהקיבוץ מחשש שגם חיזבאללה יפתחו במלחמה", הוא מספר. למרות הגעגוע לקיבוץ, נתנס מעיד שלא ישוב לשם, ובחודשים האחרונים הוא מתגורר בדיור מוגן בחיפה. "אני והמשפחה החלטנו שזו ההחלטה הנכונה עבורי. זה מאוד לא פשוט, חזרתי לקיבוץ רק פעם אחת מאז כדי לקחת כמה דברים, ולא הייתה לי הזדמנות להיפרד מהבית שלי כמו שצריך. השארתי הרבה דברים מאחור".
נתנס נולד ב-1937 בהולנד, וכשהיה בן 5 מצאו לו הוריו מקום מסתור אצל משפחת איכרים, שאיתם הייתה להם היכרות מוקדמת. "ההורים שלי השאירו אותי שם, הם בכו ואני בכיתי. חייתי אצל המשפחה הזו כמה שנים, גדלתי כנוצרי לכל דבר". רק לאחר סיום המלחמה שב נתנס לחיק משפחתו, אז התבשר על תוצאות המלחמה הקשות – 16 מבני משפחתו מצד אמו נספו בשואה, חלקם במחנה ההשמדה אושוויץ. לצד האבל, בתקופת המלחמה נולדו לנתנס שני אחים נוספים, וגם על כך התבשר רק כששב לביתו.
הוא מעיד כי גם עבורו המלחמה שפרצה בשבעה באוקטובר פגעה בתחושת הביטחון. "ישראל לא הייתה מה שחלמנו עליו. זה מחדל גדול שמדינה כמו שלנו עם הטכנולוגיה הכי טובה בעולם הלכה לישון בשבעה באוקטובר ולא לקחה ברצינות את כל האזהרות שהיו לפני, התאכזבתי מאוד ממה שקרה". על אף האירועים המזעזעים שהתרחשו באותה שבת, קשה לנתנס להשוות אותם לשואה, שהייתה תוכנית סדורה לרצח כל היהודים באירופה.
"עברתי בחיי הפצצות ומלחמות שאני לא מאחל לאף אחד"
חיים ארביב, ניצול שואה בן 92, טייל בבוקר שבעה באוקטובר בטיילת חוף הים באשקלון כשהחלו האזעקות וקולות הפיצוצים. "חזרתי הביתה ומיד אני ואשתי פתחנו טלוויזיה, לא האמנו למה שאנחנו רואים, היינו מזועזעים". יומיים לאחר מכן, הבניין שבו מתגוררים השניים ספג פגיעה ישירה של רקטה. "אנחנו גרים בקומה שנייה, בלי ממ"ד. יצאנו החוצה והתברר שהרקטה פגעה בגג הבניין. אנשים רצו בחדר המדרגות, הכול היה רסיסים", הוא משחזר.
ארביב ואשתו התפנו למלון באילת, אך כבר בתחילת נובמבר התעקשו לשוב לביתם. "אני אוהב את השגרה שלי, אני אוהב את הבית שלי ולא רציתי להיות בשום מקום אחר. לא הפחיד אותי לחזור, כבר עברתי בחיי הפצצות ומלחמות, כאלה שאני לא מאחל לאף אחד". ארביב מתכוון כמובן למלחמת העולם השנייה, אז היה ילד צעיר בעיר בנאגזי בלוב. הוא ומשפחתו גורשו עם עוד כ-2,600 יהודים ממחוז קירנאיקה במדינה למחנה הריכוז ג'אדו. "היינו שם שנה וחצי בתנאים קשים מאוד, רעב ומחלות. אני זוכר שאבא שלי לא היה מסוגל לעמוד כי הוא סבל מתת תזונה קשה, ואחותי סבלה מזיהום. היא הייתה על סף מוות, רק בנס הצליחה לשרוד".
ארביב מספר כי אירועי שבעה באוקטובר הציפו אצלו את הטראומה מחדש. "המלחמה העלתה בי את כל הדברים הקשים שראיתי כשהייתי ילד. מה שקרה בעוטף עזה זה יותר גרוע מהשואה. לא להאמין שבמדינה שלנו אנשים זעקו כך לעזרה".
השנה יצאה עיריית אשקלון בקמפיין שקורא לזכור ולא לשכוח –את ניצולי השואה ואת החטופים המוחזקים בעזה. במסגרת הקמפיין, ניצולי שואה, וביניהם ארביב, הצטלמו כשהם מחזיקים את תמונות החטופים הישראלים. "התקווה שלי היא שתהיה עסקה ושיחזרו הביתה, ושנזכה למדינה טובה יותר עם מנהיגים טובים יותר", הוא אומר.
86 משורדי השואה שפונו מבתיהם בעקבות המלחמה הלכו לעולמם
ובתוך כך, כמדי שנה מתפרסמים נתוני משרד הרווחה לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לפי ההערכות, חיים בישראל כיום כ-132,826 ניצולי שואה, מתוכם כ- 2,500 חוו את המאורעות הקשים של שבעה באוקטובר. כמו כן, 86 משורדי השואה שפונו מבתיהם בעקבות המלחמה הלכו לעולמם, מרביתם מיישובי הדרום. שר הרווחה והביטחון החברתי יעקב מרגי אמר כי "בזמנים שבהם מדינת ישראל נאבקת על זכותה להתקיים, וכאשר מאורעות והפגנות אנטישמיים נוראיים מתרחשים כל יום בערים ובקמפוסים ברחבי העולם, דור שורדי השואה הם האור והמצפן המוסרי שלנו ומגדלור האמונה בצדקת דרכנו. האנשים שרבים מהם חוו את הנורא מכול פעמיים הם עדות לתקומת ישראל ולחוזק והחוסן של העם היהודי".
סקר שקיימה הקרן לרווחת נפגעי השואה והתפרסם בסוף השבוע חושף נתונים מדאיגים באשר למצבם הגופני והנפשי של השורדים. מהממצאים עולה כי כמעט שני שלישים משורדי השואה חוו ירידה באיכות החיים בעקבות מלחמת חרבות ברזל, למעלה מ-20 אחוז מעידים כי נאלצו לוותר על מזון, בדיקות רפואיות ותרופות בשל קושי כלכלי או קושי בניידות. עוד עולה כי כ-30 אחוז אף ויתרו על מוצרי ניקוי והיגיינה אישית. לפי הסקר, שבוצע על ידי חברת iPanel וכלל ראיונות טלפוניים עם מדגם מייצג של 400 ניצולי שואה, כ-41 אחוז משורדי השואה חשים בודדים, ו-50 אחוז היו רוצים לצאת יותר מהבית אך אינם מסוגלים, לרוב משום שהם זקוקים לסיוע וליווי של אדם נוסף. לימור לבנת, יו"ר הקרן לרווחת נפגעי השואה בהתנדבות, אמרה כי "נתוני הסקר מדאיגים. ניצולי השואה הם דור הולך ונעלם. הם, שעברו את הנורא מכול. המחויבות שלנו כחברה ישראלית היא לוודא שההווה והעתיד שלהם יהיו טובים יותר. עלינו לוודא שדפי ההיסטוריה הנכתבים עכשיו יהיו כאלה שנהיה גאים בהם".