יש את המשפטים האלה שמלווים אותנו מאז הילדות: "בחיים לא טוב להגזים בשום דבר", "אם התחלת במשהו - תסיים אותו". מאז ומתמיד דיברנו איתנו על איזון נפשי. כמה חשוב לאזן בין החיים לעבודה, בין המשפחה לקריירה. בכלל לאזן. אבל האם זהו באמת הערך הכי חשוב ונכון בחיים - לאזן ולחלק שווה בשווה את הכל בחיים?

הכל במידה: לאכול במידה, לשתות במידה, לחיות במידה ולמות במידה. נשמע פחות מלהיב כשחושבים על זה.
אז מה כן? בואו ננסה לדבר רגע על הנושא שמטריד ומלחיץ אותנו - המתח הזה בין חיי המשפחה לבין הקריירה והעבודה:

כשהכל חשוב - שום דבר לא באמת חשוב

כשאומרים לנו כל הזמן לאזן, מתכוונים למעשה שיש הרבה דברים חשובים בחיינו שצריכים לקבל תשומת-לב.
אבל יש כאן בעיה כי כשהכל חשוב - שום דבר לא באמת חשוב. במקום לנסות לאזן צריך לבחור ולהכריע מה באמת חשוב לנו. אי-אפשר להיות בכל מקום ולהקדיש לכל דבר אנרגיה באותה מידה, זאת הרי אשליה.

הרצון לאזן הוא חלק מהרצון שלנו להחזיק עוד באשליה הזאת. במקום לנסות לאזן, צריך לדעת להתמקד. אנשים שאף פעם אין להם זמן לשום דבר – הם אנשים שמנסים להספיק הכל, באותה מידה.

אני זוכר שפעם עשיתי מאמצי על להגיע למדורת ל"ג בעומר כשהבת שלי, אלונה, הייתה קטנה יותר. עזבתי פגישות באמצע, הגעתי מתנשף לאירוע, אבל אלונה הגיבה אלי באדישות, זה בכלל לא היה משנה לה. לעומת זאת, לא הגעתי פעם אחת לאירוע שנראה לי שולי בכיתה שלה, והיא נפגעה עמוקות. אז לפני שמתרוצצים כדאי לחשוב מה חשוב באמת לי ולאנשים אחרים? כשמנסים להיות בכל מקום - לא מגיעים לשום מקום באמת.

אל תאזנו ימים, תאזנו תקופות 

יש לי שאלה אליכם: האם כל יום צריך להיות שקול ומאוזן בפני עצמו? האם כל יום צריך להיאבק עם כל  המטלות והמשימות, ולנסות להיות בכל המקומות ועם כל האנשים שמצפים לנו? זה הרי מתסכל ומורט עצבים. אבל יש כאן נקודה שאנחנו מפספסים.

  נגיד שאנחנו רוצים לשמור על איזון נפשי בין המשפחה לבין הקריירה.  זה לא צריך להימדד כל יום מחדש. במסגרת זמן של 24 שעות. אפשר לשמור על איזון מעולה אם מסתכלים על זה דרך תקופות בחיים: שבוע שנקדיש את עצמנו בעיקר למשפחה, חודש שקדיש את עצמנו בעיקר לאמא שלנו שלא מרגישה טוב, וחודש שבו נתמקד בעיקר בעבודה. זה גם הרבה יותר הגיוני ויותר מחובר לחיים האמיתיים. ככה נוכל להיות בכל שלב בחיים באופן מלא ועמוק היכן שצריך. אפשר לחלק את השנה ולצאת מאוזנים בחישוב הכללי. גם תקציב לא בודקים מידי יום, אלא באופן שנתי.

אל תשאפו תמיד לאיזון

יש מחקר מרתק שעקב במשך שנים אחרי אנשים שהיו המצטיינים הכי גדולים בתיכון שלהם. מתוך 81 מצטיינים שסיימו ראשונים בכיתה שלהם- החוקרת קרן ארנולד התעניינה לדעת מה עלה בגורלם 15 שנים לאחר מכן.

נתחיל במה שלא מפתיע: כל התלמידים המצטיינים הצליחו גם בלימודי ההמשך שלהם, ובמידה רבה גם בקריירה שלהם. אבל, מצד שני, הם לא הגיעו להישגים באמת יוצאי-דופן בתחום שהם בחרו בו, בטח לא כמו שהיינו מצפים ממצטיינים מהסוג שלהם.

מה היה חסר להם? תשוקה מיוחדת שתסחוף אותם אל עבר משהו גדול יותר ויוצא דופן. למרות היכולות שלהם - מדובר בהכי טובים במחזור שלהם -  הייתה חסרה להם סוג של "אובססיה" שמאפיינת את אלה שבסופו של דבר יפרצו דרך חדשה. הם היו מאוזנים מידי  - הם הצטיינו בדיוק באותה מידה בכל המקצועות.

קרן ארנולד מדגישה כי מה שאפשר למצטייני התיכון להגיע לפסגת הציונים בבית-הספר התיכון, הוא בדיוק מה שמונע מהם מלהפוך ליזמים היצירתיים של המחר - אין להם תשוקות באמת חזקות שמובילות אותם. מסתבר שיש מחיר לאיזון מושלם שאנחנו שואפים אליו כל הזמן.

למה חשוב לפעמים להיות דווקא "אובססיבי"?

תתפלאו אבל לפעמים חשוב להיות אובססיבי. בואו נבין עוד משהו על "אובססיה" לפני שניבהל מהמילה הזאת. ניקח לדוגמא אישה שעומדת ללדת את התינוק - היא שוכחת מעצמה ומתמסרת כל כולה לתינוק. הפסיכולוג הנודע, דונאלד ויניקוט, הגדיר את מה שעובר על האם המיועדת כמצב של "אי שפיות זמנית". היא שוכחת מעצמה ונכנסת למעשה למצב של  אובססיה, כי זה בדיוק מה שהתינוק צריך. לפי ויניקוט, אם האמא לא תהיה אובססיבית ותשקיע את כל כולה בתינוק - הוא לא יגדל להיות בריא ונורמלי.

באופן דומה אפשר לדבר על פרויקט גדול וחשוב בעבודה. כדי שהכל יעבור בשלום מישהו צריך לשים הכל בצד ולהתמסר כל כולו לפרויקט. מישהו צריך לא לישון בלילות כדי שהפרויקט ייצא נורמלי ומוצלח. מסקנה: הנורמלי והמאוזן תלויים במישהו שמתמסר אליהם באופן אובססיבי.

יש הרבה כוח ביכולת שלנו להתמסר ככה לדבר אחד מסוים, לפחות לתקופה. בוא נחשוב לרגע על מתבגרת או על מתבגר שלפתע מתאהבים במוזיקה, בתכנות, או בכדורסל. הם מתחילים להקדיש את רוב היום לנגינה או לאנימציה ומזניחים כמעט כל דבר אחר. ההורים שייחלו לרגע שהילדים שלהם ישקיעו במשהו לעומק, נרתעים וחוששים עכשיו שזה מוגזם, כי "הכל הרי צריך במידה". ככה לימדו אותנו.

אבל לקונצרט של מי תלכו בסוף: למי שקצת ניגן, קצת למד וקצת התאמן בכדורסל? או מי שהקדיש את כל כולו בנגינה. את מי תלכו לראות בסוף מופיע או משחק?

אל תיבהלו מתשוקות גדולות.

(אז) איך בכל זאת לאזן את החיים שלנו בעולם משתנה וחסר ודאות?


תפסיקו רגע לרוץ אחרי האיזון בין כל מרחבי החיים שלכם. מה כן לעשות? להתמקד כל פעם במרחב אחר:
יש תקופה שמושקעים בה כל כולנו בזוגיות, ואז בהורות, ואז חודשים או כמה שנים בקריירה. וזה בסדר, ואפילו חשוב, להיות אובססיבי כשצריך בטיפול בילד שצריך אותנו, או להקדיש לקריירה שלנו בשלב חשוב שלה. לא הכל במידה, ממש לא. להיפך: הכל בגדול, ללכת בכל הכוח על משהו אחד - בשלב שזה מתאים כמובן.

החוכמה היא לשמור על איזון מסוג אחר: לאזן בין התשוקה והאובססיה שלנו, לתחום אחד שדורש כרגע את תשומת ליבנו (אימהות למשל), לבין התנהלות של איפוק עצמי ואיזון נפשי בתחומי חיים אחרים במקביל. איזון אמיתי זה דילוג בין מרחבים שונים בחיים בתקופות שונות של החיים, וכשצריך לא לפחד להתמסר ולהיות טוטאליים.

להיות שם כשמישהו צריך אותנו, ולא להרגיש אשמים ולנסות להיות בכל מקום כל הזמן, אלא להקשיב ולהתמסר למה שהחיים דורשים מאתנו באותו רגע. 

אל תרגישו אשמים

 הנקודה האחרונה שלנו: אל תרגישו אשמים. דוגמא קטנה - אמהות צעירות נקרעות בין הרצון שלהן להישאר בבית עם התינוק, לבין הרגע שבו הן צריכות ורוצות לחזור לקריירה שלהן. כאן מתחילים להתעורר רגשות אשם עצומים – כמה זה חשוב להישאר ולא לנטוש?

בדיוק על זה ערכו מחקר מקיף בארה"ב. החוקרים עקבו אחרי 1,364 תינוקות מרגע לידתם, ועד שהם הגיעו לגיל 15. בדקו איך הם מתפקדים מבחינה רגשית, חברתית, קוגניטיבית, בהתאמה לנתון אחד - כמה זמן ההורים נשארו בבית אחרי הלידה? 3 חודשים אחרי הלידה? 6 חודשים? שנה שלמה? שנתיים? חמש שנים?

נסו לנחש - מה היה הקשר שנמצא בין הזמן שהדמות המטפלת נשארה בבית לבין מצבו של התינוק 15 שנה אחרי? - הממצא היה שאין שום ממצא.

אחרי תקופה מסוימת ומקובלת זה לא מה שעושה את ההבדל. האם הילדים שנשארו מאה אחוז מהזמן עם ההורים שלהם, היו בעלי יותר יכולות רגשיות או שכליות? בהחלט לא . האם ילדים שיצאו למסגרות חיצוניות לפני הגיעם לגיל שנה קיבלו ציונים נמוכים יותר מבחינה רגשית, חברתית או קוגניטיבית? בהחלט לא. הרבה יותר חשוב מסתבר זה מה ההורים עושים כשהם כבר חוזרים הביתה - האם הם מנסים לפצות על רגשות האשם שלהם או פשוט נמצאים ומבלים עם הילדים.

אז בואו נסכם: אל תרגישו ישר אשמים, כי אם כבר מדברים על איזון, הדבר שאנחנו הכי חלשים ביכולת שלנו לשמור בו על איזון - זה רגשות האשם שלנו.