מרגע ההודעה יומיים חיכיתי בסבלנות ובהתרגשות להצגה של התוכנית הכלכלית שתיתן מענה למרד הפסטה. היה בי חלק שהתרגש מהעובדה שהמחאה שהרמנו רק לפני שבוע וקצת, כבר זוכה להתייחסות של מקבלי ההחלטות. נפעמתי מהמהירות שבה הם מגיבים.

כבר בתחילת מסיבת העיתונאים התהפכה לי הבטן. בזמן שראש הממשלה הציג את משפחת גונן, הוא העליב את חברה שלי, שכתוצאה ממשבר הקורונה הפכה למובטלת, לאחר שענף התיירות שבו היא עבדה קרס והפך אותה לאזרחית "טובה פחות". חשבתי עליה ועל כל הנכים, מקבלי הקצבאות, הקשישים, המובטלים, הסטודנטים ועוד, שבאותו הרגע בטח ישבו בבית, מחכים בהתרגשות למוצא פיו של ראש ממשלת ישראל ושאלו את עצמם: "מה זה אומר עלי? האם העובדה שאני לא נמצא בעבודה מסודרת כרגע הופך אותי לאזרח לא טוב?"

ממש נעלבתי עבורם, וניסיתי לשכנע את עצמי שאולי הייתה פה בחירת מילים לא מוצלחת. התפללתי שבפרקטיקה דברים יראו אחרת, אבל לא.

הבשורה על הפחתת מחירים על "מוצרים בסיסיים", הוצגה כאילו כל מי שנכנס לסופר יוכל להרגיש בהבדל, ושממש בקרוב יהיה בסדר. לצערי זה רחוק מכך שנות אור. עגלות הקניה של כל בית בישראל לא נגמרים בקמח, טונה, ושמן זית. רב המכריע של המוצרים בעגלת הקניות שלנו, כמו תחליפי חלב לתינוקות ואפילו גבינות, יהיו עדיין הרבה יותר יקרים משאר המדינות בעולם, גם אם יוצרו כאן בארץ.

בשוק מוצרי החלב לדוגמא נרשם פער של 80 אחוזים ביחס לשווקים באירופה. שלא לדבר על כך שעדיין נמצא גם פה, פערי מחירים דרמטיים בין רשתות השיווק. מותגים גדולים כמו אסם, שטראוס ותנובה, יכולים לנשום לרווחה, התכנית הכלכלית שממשלת ישראל הציגה לא הולכת להשפיע עליהם בשום צורה.

גם החלק שדיבר על ביטול מכסים היה פייק אחד גדול שרק נשמע טוב. כבר ניסו את זה פעם וזה ממש לא עבד. באופן שבו מתנהל השוק אין שום מקום לתחרות שתעודד הורדת מחירים. לממשלת ישראל אין אומץ לעשות את המהלכים הנדרשים, כדי לעודד משק תחרותי שיוריד את יוקר המחיה.

בעודי כותבת את הטור הזה כשגשם יורד בחוץ והתנור דולק יש לא מעט קשישים (ולא רק) שמתלבשים בכמה שכבות, מתחת לשמיכות ולא מרשים לעצמם להתחמם עם תנור כי חשמל זה יקר. זה ברור להם שאם ידליקו את התנור לא יישאר להם כסף לאוכל ולתרופות.

גם להם התוכנית הכלכלית שהוצגה לא באמת תעזור. החשמל יהיה יקר עוד יותר ויעלה "רק" ב - 3.5 אחוזים, מה שמעיד על הניתוק הבלתי נסבל של הממשלה מהציבור, לכל אורך הדרך.

בזמן ששר האוצר הכריז על הסעיף בו משפחה עם שני ילדים בגילאי 6-12 הולכת ליהנות מחיים קלים יותר מעכשיו, כי התפנו להם לא מעט הכנסות כל חודש, אין לי ספק שעוד רבים חשו מרומים. יש פה לא מעט משפחות ש"מזלם לא שפר עליהם" וילדיהם עברו את גיל 12 או אולי עדיין לא הפכו להיות הורים. הם "אזרחים טובים", הם עובדים קשה ומפרנסים את עצמם, אבל שטויות, עליהם בונים שלא יקרסו, שישרדו את המצב.

אז זהו, שלא.

יש פה אוכלוסייה שלמה, שלא רק שהיא לא מקבלת שום דבר, אלא שהמדינה מכניסה את היד לכיס שלהם חודש אחר חודש, וגוזרת מעמלם אלפי שקלים בצורה של מס הכנסה, ביטוח לאומי ויקר להם. מאוד יקר להם.
למי שהספיק לשכוח, גל ההתייקרויות החל באמירות כמו: "חד פעמי זה מזהם", "סוכר זה לא בריא" ובמקום לעודד הסברה, ולהנגיש מידע כדי לעודד שמירה על איכות הסביבה, על בריאותינו, פוגעים בנו דרך הכיס בעוד תירוצים עלובים. המטרה היא ברורה - עוד ועוד כסף לקופת המדינה, ואז לכנס מסיבת עיתונאים שמעליבה ציבור שלם, וזורקת לחלקה כמה עצמות במסווה של הטבות שלא נראו כמותן.

ב-1985 שלום חנוך צדק כששר "הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם". המדינה התייחסה אלינו ככאלה, המשכנו לשלם ולא פעם הצדקנו את היחס כאל מטומטמים בבחירות שעשינו, בכך שלא השתמשנו מספיק בכוח שלנו כציבור, כבוחרים, ככוח צרכני.

היום, הממשלה הציגה "תכנית גדולה" מתוך מחשבה ש"המטומטמים" ימחאו כפיים. אבל הביקורת שנשמעת ותגובות של הציבור מעידות על כך שהוא כבר ממש לא מטומטם, אבל לצערי ימשיך לשלם.

הכותבת אסנת ואתורי, אקטיביסטית. מייסדת ומובילה את קהילת ההורים בפייסבוק "הורות בזכות" ובין מובילי מרד הפסטה