ג'רי סיינפלד חגג השבוע 70. כסטנדאפיסט הוא החל להופיע לפני כמעט חצי מאה, ב-1976; הסדרה שנושאת את שמו עלתה לאוויר לפני כמעט 35 שנה, בקיץ 1989. האם אחרי כל הזמן הזה, נצח וחצי במונחים של חיינו התרבותיים, האיש והקומדיה שלו עדיין רלוונטיים?
השאלה הזאת נבחנה בחודשים האחרונים בשלל מובנים והקשרים. בתחילת אפריל השתתף סיינפלד בפרק הסיום של "תרגיע", הפינאלה לסדרה של היוצר-שותף של "סיינפלד", לארי דייוויד – ואקורד סיום שהיה בעיקר מחווה מתמשכת לפינאלה המושמצת של "סיינפלד" עצמה. ממש עם יום ההולדת העגול שלו חוגג סיינפלד סרט ראשון בבימויו – והשני בכיכובו, אם סופרים את תפקיד הקול ב"כוורת בסרט" – "הקרב על הפופ-טארט", שיעלה מחר (שישי) בנטפליקס. בישראל הוא חזר לכותרות כשביקר בארץ בדצמבר כאקט מוצהר של תמיכה במדינה בעקבות מאורעות 7 באוקטובר, וכאילו כדי לספק תמונת מראה לאותו ביקור הזדהות, בסוף פברואר דווח על אירוע שבו הותקף בידי מפגינים שקראו לעברו "אתה תומך ברצח עם" (וזאת, אולי מיותר לציין, עוד הייתה אחת הקריאות היותר מנומסות שהושמעו באותו לילה במנהטן).
לכאורה, כדי להשיב על השאלה שבפתיח די ברצף האירועים הזה – בעשייה של סיינפלד, בסיקור התקשורתי סביבו (ובהקשר הזה צריך להזכיר גם את בליץ הראיונות הנוכחי שלו בכמה מהפלטפורמות המכובדות ביותר בארה"ב, כמו "הניו יורקר" ו-GQ). אבל גם אם נבטל את כל הנ"ל בטענה ש"תרגיע" היא בסך הכל סדרת נישה, ש"הקרב על הפופ-טארט" הוא רק צ'ופר שנטפליקס זרקה לסיינפלד במסגרת שתי עסקאות הענק שלה איתו, ושישראלים נוטים להתרגשות יתר בכל פעם שדובר אנגלית מביע הזדהות איתם, הרי שהרלוונטיות של סיינפלד נבחנה השבוע גם במדד האמין והחשוב מכולם: היכולת לעצבן. ולא רק את הקהילה הפרו-פלסטינית במנהטן.
סיינפלד טען השבוע שהקומדיה הטלוויזיונית מתה "בגלל החרא של השמאל הקיצוני והתקינות הפוליטית". משמאל נעלבו, בימין שיתפו, ואילון מאסק תבע להפוך את הקומדיה ל"חוקית שוב"
מעשה שהיה: סיינפלד, כאמור, העניק ראיון עומק לפודקאסט של "הניו יורקר", "שעת הרדיו". הוא דיבר שם על כל הדברים המתבקשים, מהשפעות הגיל ועד לקאסט השחקנים והקומיקאים המפואר של "הקרב על הפופ-טארט" (על קצה המזלג: איימי שומר, ביל בר, מליסה מקארתי, ג'ים גפיגן, יו גרנט), ובסוף נדרש גם למצבה של הקומדיה בכלל ושל הקומדיה הטלוויזיונית בפרט. "פעם אנשים היו חוזרים הביתה ואומרים, היי, משדרים את 'חופשי על הבר'. יש פרק של 'מ.א.ש' או של 'הכל נשאר במשפחה'. פשוט ציפית שיהיה משהו מצחיק בטלוויזיה. ובכן, נחש מה, איפה זה?", שאל סיינפלד את המנחה דייוויד רמניק ועלה להתקפה: "זה בגלל החרא של השמאל הקיצוני ותרבות הפוליטקלי קורקט, זה שאנשים חוששים כל כך להעליב אנשים אחרים".
זהו, המשפט הזה הספיק. שעות לאחר שעלה הריאיון לאוויר החל מבול של פרסומי נגד לדברים של סיינפלד, מתגובות ברשתות החברתיות ("ריקבון מוחי מוחלט", צייצה הסטנדאפיסטית ג'וליה קלייר) ועד לטורי דעה נוקבים בתקשורת העולמית ("סיינפלד בטח חושב לעצמו, מה הקטע עם ה-woke", כתב אדם ווייט ב"אינדיפנדנט" הבריטי לפני שסיכם את הדברים כ"טענה מגוחכת"). בתגובות הללו היה אפשר לזהות לא רק התנגדות אלא גם ממש עלבון מכך שדווקא סיינפלד, שנתפס כתושב ניו יורק ליברלי טיפוסי, מאשים את השמאל בהרס הקומדיה; הרי הוא לא ביל בר, הקול הקומי הרם ביותר נגד כל סוג של תקינות פוליטית (ומי שלוהק ב"הקרב על הפופ-טארט", בבירור להנאתו הרבה, לתפקיד הנשיא ג'ון פ' קנדי).
"הקרב על הפופ-טארט" נולד כבדיחה פנימית בין סיינפלד לבין ספייק פרסטן, שכתב את פרק ה'סופ נאצי' בסדרה. "בקורונה הוא אמר לי פתאום, 'אני באמת חושב שיש שם סרט'"
בדיוק בגלל הדימוי של סיינפלד – אדם שאמר שהנסיעה עם ברק אובמה בסדרת הרשת "קומיקאים במכוניות שותים קפה" הייתה "הרגע הגדול של חיי", כן? – משפיענים מהימין באמריקה הסתערו על הריאיון שלו ל"ניו יורקר" בבחינת "אפילו סיינפלד אומר". כדי לסבר את העין, פוסט בנושא שכתב המשפיען הימני השנוי במחלוקת בני ג'ונסון צבר קרוב ל-40 אלף לייקים בתוך 12 שעות. משפיען מסוג אחר, אחד אילון מאסק, שיתף קטע מהריאיון בטוויטר/ X, שבבעלותו ותבע "להפוך את הקומדיה לחוקית שוב".
אז כן, אפשר לומר שג'רי סיינפלד עדיין רלוונטי.
סיפור דמיוני על מוצר אמיתי
עלייתו לאוויר של "הקרב על הפופ-טארט" מבית נטפליקס היא מקרה מבחן מעניין לפופולריות של הקומיקאי יליד ברוקלין עם תחילת העשור השמיני לחייו. ענקית הסטרימינג רכשה ב-2019 את "סיינפלד" תמורת 500 מיליון דולר וקצת עודף, עסקת ענק שהשתלמה וממשיכה להשתלם לה במונחים של דקות צפייה, המקבילה של עולם הסטרימינג לנתוני הרייטינג של רשתות השידור המסורתיות. לדוגמה אקטואלית, בינואר השנה – כלומר חמש שנים לאחר שהפכה לחלק מהקטלוג של נטפליקס – "סיינפלד" דורגה שלישית ברשימת הסדרות הנצפות ביותר ב*כל* שירותי הסטרימינג בארה"ב, עם 170 מיליון צפיות באותו חודש בלבד. מצד שני, מדובר באחת הסדרות האהובות, הזכורות ובוודאי המצוטטות ביותר מאז ומעולם. איך יקבלו הצופים סרט חדש לגמרי בכיכוב סיינפלד שהוא גם פרויקט הביכורים של במאי בן 70?
בספטמבר עלה מן האוב רומן של סיינפלד, אז בן 38, עם מעצבת האופנה שושנה לונסטיין-גרוס, אז בת 17. ציוץ בנושא שותף 18 מיליון פעמים, אבל לא הורגשה פגיעה בתדמיתו של סיינפלד
"הקרב על הפופ-טארט" הוא סיפור דמיוני על מוצר אמיתי, אותו חטיף ארוחת בוקר דמוי קרקר שהאמריקאים אוהבים כל כך. אנחנו בתחילת שנות ה-60, וסיינפלד מגלם את מנהל המוצר של יצרנית הקורנפלקס קלוג'ס, שמוצאת את עצמה מאוימת ממוצר חדש מבית המתחרה הקטנה שלה, פוסט, שאת האישה החזקה בה מגלמת שומר. זה עדיין לא פופ-טארט, אבל זה עומד להיות, ובין שתי החברות פורץ קרב שמרפרר בבירור למלחמה הקרה, ספציפית למרוץ אל הירח; סיינפלד סיפר בראיונות שהתסריט נכתב במידה רבה בהשראת "הצוות המובחר", סרטו הנהדר של פיליפ קאופמן מ-1983 על התחרות הבין-מעצמתית בחלל.
צפיתי השבוע ב"הקרב על הפופ-טארט", והוא לא מאוד נהדר. סיינפלד מתגלה כבמאי חסר מעוף, אבל מה שבאמת מאכזב הוא הכתיבה. אפשר ממש להרגיש שהסרט נוצר בדיוק כפי שסיינפלד סיפר לדייוויד רמניק: "תמיד התבדחתי עם החבר שלי ספייק פרסטן, שכתב את פרק ה'סופ נאצי' בסדרה, על סרט שעוסק בהמצאת הפופ-טארט. זאת הייתה רק בדיחה, עד שבתקופת הקורונה ספייק אמר לי פתאום, 'אני באמת חושב שיש שם סרט'". ובכן, אין שם – ב"פופ-טארט" יש כמה בדיחות טובות, לא יותר מזה – אבל מצד שני, ושוב אפרופו הרלוונטיות של סיינפלד, הח"מ מוכן להתערב על בתו היחידה ששום דבר לא ימנע מהלא-באמת-סרט הזה להתברג ישר בטופ-10 של נטפליקס.
ב-2017, עוד לפני שרכשה את "סיינפלד", נטפליקס החתימה את סיינפלד עצמו על חוזה של 100 מיליון דולר בתמורה לזכויות השידור של "קומיקאים במכוניות שותים קפה" ושני מופעי סטנדאפ עתידיים שלו. זה כמובן מעיד על רמת אמון גבוהה בחומרים של סיינפלד בעידן הפוסט-סיינפלדי, והיו לזה סיבות טובות: ב-2015, אחרי שלוש עונות בלבד ולפני שעלתה בפלטפורמה משמעותית, "קומיקאים במכוניות" כבר עברה את רף 100 מיליון הצפיות. במילים אחרות, גם הצופים אוהבים את סיינפלד שאחרי סיינפלד, ואפשר להעריך בזהירות שזה יקרה שוב בסרט החדש. ואם בעולם זה יקרה מתוך הרגל או סקרנות – כי מתי כבר ראינו את סיינפלד מגלם מישהו שאינו סיינפלד – הרי שבישראל זה יבוא מאהבה.
הסנטימנטים הקולקטיביים שלנו כלפי הקומיקאי היהודי צפו בעת ביקורו האחרון בישראל, אבל זה איכשהו מובן מאליו; הרי אנשים כאן הריעו גם לשחקן מייקל רפפורט כשהוא ביקר בארץ – וב"ארץ נהדרת" – בעודם מגגלים אותו בחשאי כדי להבין מאיפה לעזאזל הוא מוכר להם. אבל התגובות הרגשיות בישראל להופעה של סיינפלד בפינאלה של "תרגיע" הן כבר סיפור אחר, ולו מפני שהן באו בין השאר מהאנשים הציניים ביותר שאני מכיר: עיתונאים. חלקם אפילו כאלה שכותבים ב"הארץ".
"הוא עשה קריירה מדמות המיזנתרופ, אבל אין חבר נאמן ממנו". זו הייתה הכותרת של כתבה מאת אבי גרפינקל שפורסמה ב"מוסף הארץ" באפריל, טקסט שהוכיח באותות ובמופתים שסיינפלד הוא אכן חבר כמו אח – של לארי דייוויד, של חבריו לסדרה, שלנו. זה כנראה הדבר החיובי ביותר שנכתב במוסף מאז הבחירות, של 1992, ובעוד שאני לא יודע להעיד על מערכת היחסים של סיינפלד עם הקולגות שלו, הפוסט שהוא העלה על ביקורו בארץ – וספציפית בעוטף עזה ובקיבוץ בארי – היה באמת-באמת של חבר. "חייתי ועבדתי בקיבוץ כשהייתי בן 16, ומאז אני אוהב את המולדת היהודית", כתב סיינפלד. "לבי נשבר מההתקפות והזוועות, אבל אנחנו גם עם חזק מאוד בלבנו ובדעתנו. אנחנו מאמינים בצדק, בחופש ובשוויון. אנחנו שורדים ומשגשגים, לא משנה מה. תמיד אעמוד לצד ישראל והעם היהודי".
הסוף של הקומדיה
את פרק הסיום של "תרגיע" ראו 1.1 מיליון צופים. איפה הנתון הזה ואיפה 76 מיליון האמריקאים שצפו בפרק הסיום של "סיינפלד", ועדיין, זאת באמת הייתה חוויה מתקנת לפקשוש המפורסם של הפינאלה ההיא – בראש ובראשונה מפני שהיא הוזכרה שם שוב ושוב (לארי דייוויד עצמו, ראוי להזכיר, עזב את "סיינפלד" אחרי שבע עונות לפני שחזר באופן חד-פעמי – לכבוד אותו פרק סיום נודע לשמצה).
"תרגיע" מסתיימת כשהגיבור שלה בבית המשפט, בדיוק כמו שקרה לגיבורים של "סיינפלד". העובדה שדמויותיהם של דייוויד וסיינפלד לגמרי מודעות לזה, המקום שאליו כל זה מתנקז ממש בישורת האחרונה – מדובר בהברקה אפילו בסטנדרטים של יוצרי הסיטקום המוערך ביותר בכל הזמנים. וזה שסדרה מ-2024 מתאבססת על פרק סיום של סדרה אחרת, פרק ששודר לפני 26 שנים – זה מחזיר אותנו לריאיון הנפיץ בפודקאסט של ה"ניו יורקר".
הרבה לפני שתרבות הביטול היתה דבר, מייקל ריצ'רדס/ קריימר בוטל בעקבות התבטאויות גזעניות. אפילו אם היית אחד מארבעת המופלאים, אתה לא גדול יותר מהזעם הציבורי
בניגוד לטענות המושמעות משני הקטבים הפוליטיים באמריקה, סיינפלד לא טען שהשמאל – או התקינות הפוליטית, או תרבות ה-woke – הרגו את הקומדיה. לא, הוא מאשים אותם ספציפית ברצח הקומדיה הטלוויזיונית. בריאיון אמר סיינפלד שפרק כמו "העוף הפלסטיני" של "תרגיע" לא היה עובר בנוף הטלוויזיוני של ימינו, ובהינתן הסצנה שבה אישה פלסטינית מבטיחה לדייוויד (או מאיימת עליו, או שניהם) ש"אני אזיין את היהודי החוצה ממך", יש להניח שהאיש צודק. הדילמה של גופי השידור, אמר סיינפלד, היא "איך אנחנו עושים דבר כזה עכשיו? האם אנחנו סופגים את האש, או פשוט מחליטים שלא להצחיק? ומה שהם החליטו זה, או-קיי, אנחנו לא נעשה יותר קומדיות. לקראת עונת הסתיו הקרובה בטלוויזיה, אף אחת מארבע רשתות השידור הגדולות באמריקה לא נתנה אור ירוק לסיטקום חדש. אפילו לא אחד".
סיינפלד טען גם שהקומדיה הנשכנית עדיין קיימת באמריקה, אלא שהיא מוגבלת כיום למועדוני הסטנדאפ, שם "אף אחד לא ממשטר אותך". את ההבדל תיאר כך: "המשטרה במועדון סטנדאפ היא הקהל. אנחנו יודעים ברגע שאנחנו סוטים מהמסלול, ומיד עושים את ההתאמות. אבל כשאתה כותב תסריט והוא עובר דרך ארבע או חמש ידיים, ועדות וקבוצות שאומרות 'הנה מה שחשבנו על הבדיחה שלך' – ובכן, זה הסוף של הקומדיה". ב"הוליווד ריפורטר" שמעו השבוע את הדברים ופרסמו נתונים שמראים עלייה של ממש במספר מופעי הסטנדאפ בארה"ב (127% בין 2019 ל-2022), אז סיינפלד יצא סוג של צודק בעניין הזה – ובעוד דבריו על גסיסת הסיטקום מתעלמים מכך שהפורמט כולו נתפס כמיושן הרבה לפני שהוא נתפס כמסוכן, נדמה לי שדווקא שם טמון הסוד לרלוונטיות הנצחית שלו.
סיטקום קלאסי – כמו "חברים" או "המפץ הגדול", "סיינפלד" או "הכל נשאר במשפחה" – הוא האומנות של להצחיק אותך בכל 30 שניות. זה פורמט קשוח, מחייב, כתיבה משוכללת ותובענית מאין כמותה גם כשאף אחד לא ממשטר אותך. בהיסטוריה הארוכה של קומדיית המצבים היו רק קומץ סדרות שבאמת פיצחו את זה, ובהן רק "סיינפלד" הייתה שגרירה מובהקת של מה שנקרא observational comedy, ז'אנר קומי שעניינו הגחכה מתוך תצפית על החיים האמיתיים. אני מאמין שאנשים (טוב, בומרים. אבל עדיין, אנשים) מצטטים עד היום מ"סיינפלד" בגלל הסינגולריות המשולשת שלה: הפיצוח המושלם של פאנץ' ליין מדי 30 שניות, התת-ז'אנר שבחסותו רבים כל כך מהפאנצ'ים האלה בנויים על איך שכולנו מתנהגים מדי יום – והעובדה שהיא שייכת לרגע הכמעט-אחרון שבו היו בכלל מדורות שבט טלוויזיוניות.
התגובות הרגשיות בישראל להופעה של סיינפלד בפינאלה של "תרגיע" באו גם מעיתונאים. אבי גרפינקל כתב על זה את הדבר החיובי ביותר שהופיע ב"מוסף הארץ" מאז הבחירות, של 1992
"סיינפלד" שודרה במציאות רב-ערוצית שנתפסה בזמנה כהיצע אין-סופי של טלוויזיה, אבל במבט לאחור מעידן הסטרימינג נראית מוגבלת להחריד. הצד השני של זה היה סדרות שכו-לם ראו (להזכירכם, 76 מיליון האמריקאים שצפו בפינאלה של "סיינפלד" לא היו אפילו שיא: בפרק הסיום של "מ.א.ש", ששודר ב-1983, צפו 105 מיליון). במילים אחרות, "סיינפלד" היא גם הייצוג האולטימטיבי לסוג מאוד ספציפי של הומור וגם מזכרת לימים טלוויזיוניים ותרבותיים שחלפו לבלי שוב. בהינתן שסיינפלד עצמו נשאר מחויב לגמרי ל-observational comedy, נשאר מזוהה לגמרי עם התחילית "מה הקטע עם...", הוא הקשר האחרון שלנו לאותה סינגולריות. ובני אדם לא מוותרים בקלות על דברים מיוחדים או על דברים מאחדים.
להומור של סיינפלד תמיד הייתה גם איכות אחרת שמנעה ממנו להעלות עובש: האיש מעולם לא היה אדג'י, לא הרוויח צחוקים מעלבונות, לא הלך למקומות שמוציאים מהקהל תגובת "אני לא מאמין שהוא אמר את זה". להפך, הוא עשה אידיאולוגיה מהומור נקי (מסקס, מקללות, מכל טינופת). ההשתלחות שלו בתקינות הפוליטית מעט מפתיעה מהבחינה הזאת – מה גם שזו לא הפעם הראשונה, כבר ב-2015 הוא הודיע שיפסיק להופיע בקולג'ים בדיוק על הרקע הזה – אבל בחזרה לענייננו, אם מעולם לא היית קומיקאי נשכני, אף אחד לא יכול להגיד עליך שהשנים הקהו את שיניך.
עדיין אהוב, עדיין נקי
זמן קצר לפני שסיינפלד דיבר על מות הקומדיה, הוא הספיד את הקולנוע. "תעשיית הסרטים גמורה", אמר בריאיון ל-GQ. "סרטים כבר לא תופסים את המעמד החברתי והתרבותי שהיה להם ברוב ימי חיינו. אם היה יוצא סרט טוב, כולנו היינו הולכים לראות אותו, כולנו היינו מדברים עליו. ציטטנו שורות וסצנות שאהבנו. עכשיו אנחנו עוברים דרך זרם של מים שניתזים לעברנו, רק מנסים לראות". אלה דברים מעט מפתיעים מצדו של מרואיין שבא לקדם סרט, אבל סיינפלד צודק: גם ממדורת השבט של המסך הגדול נותרו רק אודים מעשנים (ואת זה, רחמנא ליצלן, כותב לכם מבקר קולנוע).
סיינפלד מעולם לא היה אדג'י, לא הוציא מהקהל תגובות של "אני לא מאמין שהוא אמר את זה". ואם אף פעם לא היית קומיקאי נשכני, אף אחד לא יכול להגיד עליך שהשנים הקהו את שיניך
קצת כמו הביטלס, ובעצם הרבה כמו הביטלס, השחקנים של סיינפלד הפכו לארבעת המופלאים גם כי הם היו עד כדי כך טובים – וגם כי אנחנו היינו עד כדי כך שבטיים. כשדברים קרו בתרבות בשנות ה-90, הם קרו בקנה מידה גלובלי. בטלוויזיה זה קרה לסיינפלד, בקולנוע זה קרה לטרנטינו; המסך הקטן לא חווה מאז נפילת איכות, אלא להפך, אבל הרגלי הצפייה שלנו התנפצו לרסיסים או לאותם מים שסיינפלד מדבר עליהם. בקולנוע התגשם המשפט האלמותי שאומרת נורמה דזמונד ב"שדרות סאנסט", "הסרטים נהיו קטנים". מי שהיה גדול לפני שהכל התפצל לפרגמנטים של פלטפורמות סטרימינג נהנה עד היום מתהילה שספק אם תחזור – בתנאי, וזה חתיכת תנאי, שמאז הוא לא המאיס את עצמו עלינו או סתם עשה משהו נורא.
מייקל ריצ'רדס עשה. בשנת 2006 הוא השמיע קללות גזעניות לעבר שני צופים שחורים במופע הסטנדאפ שלו, זמן קצר לאחר מכן נשמע מעיר הערה אנטישמית, וזה היה כמאמר האמריקאים "כל מה שהיא כתבה": הרבה לפני שתרבות הביטול היתה דבר, ריצ'רדס/ קריימר בוטל. אומנם סיינפלד ולארי דייוויד ביטלו את הביטול כששיתפו את רי'צרדס במיני-איחוד של "סיינפלד" בעונה השלישית של "תרגיע", אבל הלקח נלמד: אפילו אם היית אחד מארבעת המופלאים, אתה לא גדול יותר מהזעם הציבורי.
סיינפלד עצמו לא עשה שום דבר נורא. שמו לא נקשר בשערוריות, וגם בפעם האחת שזה כמעט קרה, זה לא נדבק: בספטמבר האחרון עלה מן האוב סיפור מתחילת שנות ה-90 על רומן של סיינפלד, אז בן 38, עם מעצבת האופנה שושנה לונסטיין-גרוס, אז בת 17. ציוץ בנושא שותף 18 מיליון פעמים, אבל לא הורגשה פגיעה בתדמיתו של סיינפלד – בגלל הזמן שעבר, אי-הבהירות סביב השאלה מה בדיוק קרה בין השניים לפני שמלאו ללונסטיין-גרוס 18, ובעיקר העובדה שהיא עצמה לא הביעה מעולם חרטה או זעם על הזוגיות שלהם, שנמשכה ארבע שנים. אם כבר, היא טענה שהחטטנות של התקשורת הביאה לסיומו של הרומן.
בגיל 70 ג'רי סיינפלד מציין 25 שנות נישואים לג'סיקה סקלאר. יש להם בת ושני בנים, והם גרים בבית בלונג איילנד שהיה שייך בעבר לבילי ג'ואל. הם שילמו עליו 32 מיליון דולר, וסביר להניח שלא שברו בשביל זה חסכונות: פורבס העריך השנה את הונו של סיינפלד במיליארד דולר, עגול.
אז החבר שלנו באמריקה עשיר מאוד, עדיין אהוב, עדיין נקי – ועדיין רלוונטי. אם טבלאות של נתוני סטרימינג וראיונות מעוררי מחלוקת לא משכנעים אתכם, תשאלו את עצמכם מי בעולם הזה כבר מקבל מימון מנטפליקס לסרט שמבוסס על בדיחה. ואפילו לא בדיחה טובה.