אמנים רבים עובדים עם צבעי שמן, פחם או עפרונות. אחרים עובדים עם חימר, פלסטיק או עץ. הם משתמשים בכל החומרים האלה, שאינם אנושיים במהותם, כדי לייצר ייצוג של חוויה אנושית. במקרה של ינון אביאור, אמן ישראלי שמתגורר בקופנהגן, המצב קצת אחר: כדי לייצר ייצוג של חוויה אנושית הוא משתמש בחומרים הכי אנושיים שיש. זיעה, דמעות, זרע, דם, שתן וצואה – כל אלה ועוד הם מחומרי הגלם שמרכיבים את עבודותיו של אביאור כבר מזה שנים.
"אנשים נרתעים מזה", הוא מודה בשיחה עם mako, "ומובכים להתוודע לחומרים מהן עשויות העבודות". ואכן, העבודות של אביאור מצליחות לעורר - בו זמנית - סלידה ומשיכה: קצת כמו לצפות בסצנה גרפית מאוד בסדרת טלוויזיה. זו מעין עדות, משומרת ומסודרת, לתאוות הכי בסיסיות של האדם ולפעולות הכי מלוכלכות שהוא עושה כדי להגשים אותן. קטלוג מאורגן שמייצג גוף נושם, שחי ומתפלש בזוהמה.
בימים אלה, חלק מעבודותיו יוצאות הדופן של אביאור מוצגות בתערוכה "מערומים" בבית האמנים בירושלים, שאצר בר ירושלמי. במבט חטוף, העבודות האלה יראו כמו תצלומים שגרתיים שעברו מניפולציה שגרתית: המבקרים שיראו אותן בלי לקבל הקשר כנראה לא יהיו מסוגלים לתאר לעצמם מה היה כרוך בתהליך יצירתן.
עוד לפני שידע לאן יובילו אותו האינסטינקטים היצירתיים שלו, אביאור הסתובב במקומות המאופיינים בעומס בקטריאלי וליקט - בידיים חשופות - חפצים שמחזיקים עליהם היסטוריה פיזית. "מאז שעברתי לקופנהגן אני אוסף כל מיני שאריות בגנים ציבוריים, ביערות, בשירותים ציבוריים", הוא מספר. "ובלי לדעת למה, בניתי לעצמי איזה דאטה-בייס של זבל: ממחטות עם זרע, טישו עם צואה, בדלי סיגריות ופחיות בירה - והכל מקוטלג לקטגוריות".
את הממצאים ספוגי ההפרשות ומדיפי הריחות העביר אביאור לשולחן העבודה, שם הם נפרשו על גבי לוחות זכוכית שמקורם במכונות צילום מקולקלות. אז, הוא שכפל והדפיס אותם מחדש כקולאז' צילומי. "השתמשתי בדגם דפוק ספציפי של מדפסת HP. זה משעשע אותי כי יש לה אופי משלה – יום בא לה יום לא בא לה", הוא אומר.
כך, עבודותיו של אביאור בעצם היו נתונות לחסדיהן של תאונות ההדפסה. הוא מניילן את הצילומים בפלסטיק אטום ומחבר אותם זה לזה במכונת תפירה: התוצאה היא תמונה מעובדת שעשויה מחלקי חוויה אנושית מטונפת; חוויה שהורכבה מחדש לכדי דבר אחר, כמו זיכרון מפורק של משהו שהיה פעם סוער.
"מאז שעברתי לקופנהגן אני אוסף כל מיני שאריות בגנים ציבוריים, ביערות, בשירותים ציבוריים", הוא מספר. "ובלי לדעת למה, בניתי לעצמי איזה דאטה-בייס של זבל: ממחטות עם זרע, טישו עם צואה, בדלי סיגריות ופחיות בירה"
"יש לי סקרנות בנוגע למתח הזה שבין טינופת וניקיון", אומר אביאור. "אני נוגע בדברים מאוד מלוכלכים, אבל אני מביית אותם. אני מסדר את הבלגן, מסדר את הבלתי ניתן לסידור. אלה פעולות שהן פעולות סתומות, כי מה זה לייצר קטלוג של מטליות עם חרא? זה כל כך ספציפי. זה מנותק, אבל יש לזה הקשר - אין בזה היגיון ויש בזה גם המון היגיון".
בעבודות עבר, הציג אביאור לא את השכפולים של חפצים מטונפים אלא את הטינופת עצמה. ולמעשה, בעבודות רבות אף השתמש בהפרשות הגוף שלו עצמו. בעבודה מ-2013, למשל, הוא לקח מסכת האלווין של הסרט "הצעקה", שאמורה להיות מלאה בדם מלאכותי שישפריץ החוצה, ומילא אותה בזרע; בעבודה אחרת, מ-2014, הוא יצר עכביש קטן משערות הערווה שלו עצמו. בסדרת עבודות מ-2016 הוא מרח זיעה, שומן ובוץ על נייר. בסדרת עבודות אחרת, מ-2018, הוא מרח על נייר פחם, שעווה, רוק ודמעות.
"העבודה שלי בדרך כלל היא מאוד מבוססת על חומר. בעצם, באופן טבעי אני נוגע בדברים: אם זה בצילום, אני מפתח בחדר חושך. אם זה פיסול - מובן מאליו שאני נוגע בחומר. אם זה ציור, אני מצייר עם הידיים. כלומר, אני עובד עם חוש המישוש", הוא מסביר. "זה האלמנט הבראשיתי שבזה שמושך אותי: פשוט לחקור חומר, להרגיש כאב, לראות איך דברים נראים".
ואכן, הסקרנות של אביאור לא יודעת גבולות – גם לא כשכאב הוא חלק מהחבילה. "הייתי סקרן לראות כיצד כוויה של סיגריה תשפיע על הגוף. אז עשיתי לעצמי כוויה מכוונת, לא היה לי רעיון למשהו ספציפי – פשוט עשיתי אותה". בהמשך, הפרוצדורה הזו הובילה ליצירה: אביאור יצק גבס על גבי הכוויה, סרק את התבנית שנוצרה ויצר ממנה קובץ דיגיטלי והדפיס את התבנית במדפסת תלת מימד, במוגדל. כך, הוא החל להדפיס מאפרות שהן בעצם תעתיק מדויק של כוויית הסיגריה ההיא. "העבודה הזו היא דוגמה טובה לאופן שבו אני עובד, שהוא מאוד אינטואיטיבי" הוא מסביר.
"אני נוגע בדברים מאוד מלוכלכים, אבל אני מביית אותם. אני מסדר את הבלגן, מסדר את הבלתי ניתן לסידור. אלה פעולות שהן פעולות סתומות, כי מה זה לייצר קטלוג של מטליות עם חרא? זה כל כך ספציפי. זה מנותק, אבל יש לזה הקשר - אין בזה היגיון ויש בזה גם המון היגיון".
גם ב"מערומים" מוצגת קבוצת עבודות שדרשו מהאמן מידה מסוימת של עמידות פיזית בפני כאב. לצד גופי הצילום מוצגת סדרת רישומים שנוצרו על גבי נייר תרמי, נייר שמשנה את צורתו ואת צבעו במפגש עם חום. "אלה ניירות שבדרך כלל משמשים לקבלות: מדפיסים עליהם מידע, אבל לאט לאט הוא נעלם. אי אפשר באמת לדעת מה קורה למידע שהודפס, כי החום של הנייר משתנה. אין בזה היגיון: במכתבים ובקבלות כתובות עובדות שנמצאות שם כדי להישאר, כדי להעיד על משהו, אבל על הנייר תרמי העובדות האלה נעלמות", אומר אביאור.
במסגרת היצירה, מחזיק האמן את הניירות אל מול תנור, כך שנוצר מעין תצריב של כף ידו על הנייר. "אני נכווה כשאני עושה את זה", הוא מסביר, "היד שלי נמצאת בין הנייר לתנור. בגלל שאני כל הזמן בתזוזה מול התנור, זה יוצר צורות מאוד אמורפיות בנייר, והתגובה של הנייר מבוססת גם על חום הגוף שלי וגם על החום שבא מהתנור".
נעילה: 26.2.22
בית האמנים ירושלים, שמואל הנגיד 12, ירושלים
טל' 02-6253653
הכניסה חופשית
שעות פתיחה: ב, ג, ד, ה 18:00-10:00; שבת 14:00-11:00; א, ו - סגור